בשל אי-בטיחות של המקום, כך לדבריה, היא נפלה מהכסא שלה עת רצתה לאפשר מעבר לבתה ולכן נפגעה באיזור האגן.
ביחס לנסיבות התאונה, התובעת העידה בתצהירה (סעיף 10(ב)) כלהלן:
"לאחר 15 או 20 דקות, בתי ביקשה לצאת מן המקום, ואני הזזתי את כסאי לאחור, ואו אז אני צנחתי עם הכסא מן הבמה אל הריצפה ונחבלתי קשות; הכסא נתקע באגן הירכיים שלי, אני איבדתי לזמן קצר את הכרתי והייתי נתונה לערפול חושים, ואני חשתי שיש לי שבר ושאני אינני יכולה לקום מן הריצפה ולעמוד על רגליי..."
למעשה, מעדויות התובעת, עד הנתבעת והמדריך, אין מחלוקת כי במהלך אותה סעודה התובעת נפלה מכִּיסאה.
העד קלט בחושיו את אופן היתרחשות הארוע מבלי שהוא עצמו נפגע, בעוד שתובעת אשר אף היא קלטה בחושיה והרגישה את עוצמת הארוע, אך זאת בזמן שסבלה מכאבים חזקים ואף לדבריה: "אני איבדתי לזמן קצר את הכרתי והייתי נתונה לערפול חושים..." (סעיף 10(ב) בתצהיר).
לפני סוף
לוּ התביעה הייתה מתקבלת אינני סבור כי היה מקום לנכות מסכום זה כל סכום שקבלה התובעת במסגרת ביטוח פרטי, זאת בהנתן הוראת סעיף 86 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וגם לא תקבולי מל"ל בהיעדר הוכחת זיקה בין אלה לבין התאונה.
...
הנתבעים טוענים מנגד, בין השאר ובעיקר, כי יש לדחות את התביעה נגדם בהעדר הוכחה, הן ביחס לנסיבות התאונה הן ביחס להיקף הנזק.
לאור האמור, דין התביעה להידחות בשל העדר עילה.
לכן, אין כל מקום לפצות אותה בראש נזק זה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני כי עתירת התובעת בנדון מעוררת קושי ראייתי.
תוצאה
לאור האמור, התביעה נדחית.
