תביעת נזיקין בגין נפילה על מפגע בגן ציבורי

במהלך חקירתה תארה האם את ארוע הנפילה באופן דומה לתיאורה של התובעת: "פיתאום היא השתטחה על ריצפה ואני הייתי מאוד היסטרית, כי היא היתה עם משקפיים, פחדתי שהיא נפלה על הפנים, שהיא נפגעה בעניים והכל, המשקפיים נפלו, נעליים נפלו, הכל נפל" (עמ' 10 שורות 49 – 51).

אם כן, על יסוד העדויות המהימנות של התובעת ואמה, ועל-פי התרשמותי מתצלומי מקום התאונה בסמוך לאחר שארעה, אני מקבלת את טענות התובעת באשר לאופן בו קרתה התאונה ובאשר למפגע בו נתקלה ושבגינו נפלה ונחבלה.

בנסיבות אלה, היה על הערייה לצפות כי במקום מעין זה עורכים התושבים טיולי הליכה, שהרי לכך הוא מיועד, ונראה שמלכתחילה הוקם לרווחת התושבים ולצורך זה. בנסיבות אלה, מחויבת הנתבעת לנקוט באמצעים המתאימים למניעת מפגעים או להסרתם תוך זמן קצר, שכן נהולו של גן צבורי או שביל המיועד להליכה אינו דומה לניהולו של רחוב רגיל (ראו ת.א. (ת"א) 87279/96 סרי נ' עריית חולון [נבו 6.12.1998]).

ואם אכן הערייה פעלה לתיקון המפגע רק לאחר קבלת כתב התביעה בחודש ספטמבר 2021, כעשרה חודשים לאחר מועד התאונה, אזי גם לשיטת הנתבעת היא הניחה למפגע להתקיים במרחב הצבורי משך חודשים ארוכים.

וכך נפסק בעיניין שטרנברג: "הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע, ועל הנתבע הרוצה בכך החובה להחזיר ולאזן ביניהן. הסבריה של המשיבה, כפי שעלו מפי המהנדס שלה, לא היה בהם כדי להביא לידי איזון כאמור. משלא עמדה בנטל שהועמס עליה, חבה המשיבה בנזיקין בשל רשלנותה.

...

בסופו של דבר יוכרע הדין על-פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78 [4]; ע"א 612/78 [5], בעמ' 725-726)".

לאור כל האמור לעיל ולאחר בחינת מכלול הראיות, לרבות מה שאין בהן, אני קובעת כי מדובר במפגע אשר היה על הנתבעת לאתרו ולתקנו ובכך למנוע את התאונה שנגרמה לתובעת.

סוף דבר סך כל נזקי התובעת הם כדלקמן: גריעה מכושר ההשתכרות 35,000 ₪ עזרת הזולת בעבר ובעתיד 10,000 ₪ הוצאות רפואיות והוצאות ניידות 3,000 ₪ נזק לא ממוני 22,500 ₪ סה"כ פיצוי 70,500 ₪ ניכויי אשם תורם 25% 17,625 ₪ - סה"כ פיצוי בניכוי אשם תורם 52,875 ₪ סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 52,875 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה.

רקע כללי בפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 23/2/1966 אשר על פי הנטען, נפגע בתאונה מיום 26/3/2016, יום שבת, אשר אירעה בגן צבורי המכונה: " גן העיר", עת התובע ניתקל במכשול שהיה ממוקם במרכזו של שביל ההליכה המיועד למבקרי הגן.

הנתבעת 1 הנה עריית בת ים אשר הגן הצבורי נמצא בשטחה המוניציפאלי ואילו הנתבעת 2 הנה תאגיד הביוב והמים של העיר בת ים. בגין נפילתו נגרם לתובע שבר בשורש כף יד ימין, כפי שאובחן למחרת היום עת פנה התובע לקבלת טפול בבית חולים וולפסון.

לכן, אין טעם לחזור ולהדרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהוים את מרבית תביעות הנזיקין המתינהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין).

מעדותו עלה כי עם קבלת התלונה על המפגע הוא יצא לשטח, ראה שביל פתוח ולידו שוחה של ביוב, בירר במחלקת תיחזוקה או גינון האם בוצעו עבודות במקום על ידי מי מהם ונאמר לו שלא, לכן פנה לתאגיד וקבע פגישה במקום עם נציג מטעם התאגיד, מר אריק פרץ, אשר מצדו טען כי לתאגיד אין כל קשר לעבודה שבוצעה במקום.

...

לאור כל המקובץ לעיל, השתכנעתי כי מדובר בנזק מיוחד והריני מעמידה את הפסדי השכר לעבר עד היום על סך 20,000 ₪.

אין בידי לקבל טענה זו; התובע לא הציג רצף טיפולים רפואי או למצער תלונות בקשר לתאונה מאז תום תקופת אי הכושר ועד היום, בחלוף למעלה משלוש שנים, דבר המדבר בעד עצמו.

בניכוי אשם תורם 15%- 100,000 ₪ (במעוגל) סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל הריני מעריכה את נזקיו של התובע בסכום של 100,000 ₪.

בפני תביעת נזיקין בגין ניזקי גוף, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה").

התובעת, מזכירה רפואית, ילידת 1950, טוענת שביום 2.11.15 עת הלכה ברחוב התפוצות ליד מספר 55 ברמת גן, נתקלה במפגע במדרכה, נפלה ארצה ונחבלה קשות.

בת"א (מרכז) 52594-09-11, פלונית נגד חברת גני יהושוע בע"מ, ציין השופט צבי ויצמן: "חובת הזהירות המושגית של רשות מקומית כלפי ניזוקים אשר נפגעו במקרקעין שהם בחזקתה או בשליטתה, אף היא עניין שאין עוד צורך להכביר עליו מילים והיא נובעת בין היתר מכך שאחזקת המקרקעין יוצרת זיקה וקשה שעניינם שליטה ופקוח על המקרקעין בין בעל השליטה לבין המבקרים בו, מתוך כך שרשות מקומית אחראית לשלומם ובטחונם של ההולכים בשטחה והשוהים במתקנים הציבוריים שבשליטתה ובפיקוחה. ואולם חובת הערייה אינה נובעת אך ורק מהיותה מחזיקת המקרקעין, אלא אף מכוח דיני הרשלנות הכלליים המחייבים את הרשות למנוע סכנות צפויות העלולות לגרום נזק". ומן הפרט אל הכלל, אין חולק כי על הרשות המקומית למנוע ולהסיר מפגעים שבשטח שיפוטה.

" נוטה אני להאמין לגירסתה של התובעת מה גם שאינני רואה הבדל בנסיבות הקיימות בין נפילה על המדרכה בסמוך למפגע או נפילה לכביש בסמוך למפגע, כמו גם אינני סבור שנפלו סתירות ואי דיוקים מהותיים בתיאורה את האירוע.

סוף דבר   משקיבלתי את גרסת התובעת כי חבלתה ארעה כתוצאה ממעידה ונפילה בעטיו של מפגע מדרכה, שלא סולק על ידי הנתבעת ומששקלתי את העדויות והראיות בתיק בכובד ראש, והכרעתי שגירסתה של התובעת אמינה בעיני ומדובר בהתרשלות הנתבעת, הריני מעמיד את ניזקי התובעת בהתאם לסכומים  שלהלן: הפסד ופגיעה בכושר הישתכרות: 10,000 ₪ עזרת הזולת: 9,000 ₪ כאב וסבל:                                             25,000 ₪ סה"כ:  44,000 ₪  נכויים מסכום הפיצויים דלעיל, יש לנכות את סך התקבולים ששולמו לתובעת מהמל"ל בסך 10,019 ₪ בגין גמלת נכות מעבודה כשהם משוערכים להיום וכן שיעור האשם התורם שצויין לעיל .

...

ההגנה מציעה סך 10,000 ₪ אני סבור שבגין ראש נזק זה, שיעור הנכות וטיבה, יש לפסוק פיצוי בסך: 25,000 ₪.

נחה דעתי כי הנזק ארע בשל התרשלות הנתבעת, ואין מקום לייחס לתובעת אשם תורם מעבר ל – 15% שהוא שיעור סביר, בנסיבות העניין.

סוף דבר   משקיבלתי את גרסת התובעת כי חבלתה אירעה כתוצאה ממעידה ונפילה בעטיו של מפגע מדרכה, שלא סולק על ידי הנתבעת ומששקלתי את העדויות והראיות בתיק בכובד ראש, והכרעתי שגרסתה של התובעת אמינה בעיני ומדובר בהתרשלות הנתבעת, הריני מעמיד את נזקי התובעת בהתאם לסכומים  שלהלן: הפסד ופגיעה בכושר השתכרות: 10,000 ₪ עזרת הזולת: 9,000 ₪ כאב וסבל:                                             25,000 ₪ סה"כ:  44,000 ₪  ניכויים מסכום הפיצויים דלעיל, יש לנכות את סך התקבולים ששולמו לתובעת מהמל"ל בסך 10,019 ₪ בגין גמלת נכות מעבודה כשהם משוערכים להיום וכן שיעור האשם התורם שצויין לעיל .

מטופס ההודעה של התובע לחברת הביטוח, כתב נהג התובעת "הרכב שלי חנה והייתי בתוך האוטו ועץ נפל על הרכב שלי". טענות הנתבעת בתמצית הנתבעת טוענת כי תחזוקת העצים נעשה באמצעות מפקח חצוני, בשם שמעון בן דוד, שאינו עובד ישיר של הערייה, ולפיכך כל טענה המוכחשת לכשעצמה בדבר רשלנות כל שהיא של הנתבעת, הרי שיש להפנותה לפתחו של המפקח האמור.

נציג הנתבעת העיד, "אנחנו בספטמבר אנחנו עושים סקר עצים בכל העיר, באוקטובר לפני בוא החורץ עושים גיזומים עשרות אלפי עצים. אי אפשר כל היום להיות ליד כל העצים ויכול להיות שעכשיו אני כאן נופל ענף על רכב. סקר עצים – כל מפקח באיזור שלו בודק את העצים גם בחורף וגם בגן הצבורי. מפקח הוא או הנדסי נוף או אגרונום". (עמוד 2 שורות 11-14).

סעיף 235 לפקודת העיריות מטיל על העיריה חובה לדאוג לתקינותם של הרחובות, לתחזוקה ולהסרת מכשולים ברחובות שבתחום שיפוטה.

התובע בכתב התביעה טוען לסעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר המדבר בעד עצמו". (תאמ (ת"א) 51533-03-16 חברת החשמל לישראל בע"מנ' עריית רמת גן) כל עוד לא מתקיימות החזקות המורות על העברת הנטל, חובת ההוכחה לקיומה של רשלנות מצד הנתבעים מוטלת מתחילת ההליך ועד סופו על התובעים.

...

ככל שהרשות המקומית לא תביא ראיות לגבי אותן עובדות הנמצאות בידיעתה הייחודית, וככל שלא תמציא בראיותיה תשובה אשר יהא בה לעקור את המסקנה הראשונית בדבר רשלנותה, הדבר יביל לקביעת ממצא לחובתה.

סוף דבר: לאור הנאמר לעיל, דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע את הנזק המוכח בניכוי הפסד ימי עבודה ונסיעות סך של 12,304 ₪, שכ"ט עו"ד בשיעור 17.55% אגרת בית משפט כפי ששולמה ושכר העדים כפי שנפסק.

אם כך, בנגוד לתביעות דומות בהן נתבעות רשויות מקומיות בגין נפילת עצים או נזקים שנגרמו בשל טפול לקוי בתשתיות מוניציפאליות, טוענת הנתבעת כי היא אינה נושאת בכל אחריות כלפי נזקים הנגרמים כתוצאה ממפגעים בשטחה בנסיבות אלו של נפילת עץ, ולמעשה לא מתקיימת חובת זהירות מושגית שלה, כלפי התובעים, ובודאי לא חובת זהירות קונקרטית.

הוא העיד כי העץ שנפל על הרכב הוסר גם בסיוע "אנשים פרטיים", אך לא ידע להעיד האם גורמים מהועד המקומי של המושב או המועצה האיזורית היו מעורבים בפנוי העץ.

כן הוגש לתיק בית המשפט כחלק מכתב ההגנה דף רכוז פניות למוקד 106 של הנתבעת מהמועד הרלוואנטי לארוע נפילת העץ, ועולה ממנו כי לא נעשתה לכאורה כל פנייה למועצה בגין ארוע זה. התובעים טענו בסיכומיהם כי מאחר שאין מחלוקת בדבר נפילת העץ, ומאחר שהנתבעת טענה כי לא התרשלה, מוטל על הנתבעת הנטל להוכיח זאת מכוח הוראות פקודת הנזיקין.

בע"א 3021/95 יהודית גרינבלט נ' בית הספר החקלאי תיכון עיינות ואח' (פורסם בנבו, 27.2.97), ציין בית המשפט העליון כי אף שבנסיבותיו של אותו הליך הוא אינו נידרש "לעצב נורמה כללית שתחול על כל אדם בגין עצים שבחצרו הפרטים או בגנים צבוריים, ביערות ובחורשות, או לקבוע נורמה כללית לפיה יש לבדוק מעת לעת את כל העצים הצומחים בכל אתר ואתר צבורי או פרטי, כדי להווכח במצבם ובתקינותם", הרי שבמקרה שלפניו די להיתמקד בנזק שהיה צפוי מהעץ המסוים, המקום בו ניצב, מצבו באותה עת, והסכון שהיווה.

לנוכח ראיות נסיבתיות אלו, אני סבור כי אף שלא הוצגו מלוא הראיות בדבר מצבו של העץ טרם נפילתו, היה על הנתבעת בהיותה הרשות המקומית, שבתחום השטח הצבורי שלה היה נטוע העץ נשוא התביעה, לצפות אפשרות שהעץ עלול ליפול ולגרום נזק הן לגוף והן לרכוש, מה גם שמדובר בעץ הנטוע בסמוך לכביש בתוככי מושב, שהולכים בו עוברי אורח, ונוסעים וחונים בו כלי רכב.

...

לעניין זה ר' ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343 (1989) וכן ר' את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (מחוזי - חיפה) 2661-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס-חנה כרכור (פורסם בנבו, 30.1.13), שנתן דעתו לפסק הדין בע"א 15084-02-21 הנזכר לעיל, אך הגיע למסקנה הפוכה מזו שנקבעה בע"א 15084-02-21 גם לנוכח הנסיבות העובדתיות השונות בשני התיקים.

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הבאים: פיצוי בגין הנזק בסך 25,488 ₪.