תביעת נזיקין בגין נפילה מסולם מגג

מבוא לפניי תביעה נזיקית העוסקת באחריות המעסיקה לניזקי התובע שנגרמו בעקבות נפילה מסולם בעת שעבד בשרותה.

הטענה כי עליה וירידה מהסולם אינה נחשבת עבודה בגובה שגויה, הטענה כי התובע לא אמור היה להוריד שק פסולת מהגג יחד עמו כשירד מהסולם נדחית בהיתחשב בכך שלוזון לא היה נוכח במקום.

...

הוצאה נוספת שנטען לגביה הוא שכר טרחת עורכי דינו אשר ייצגו אותו בהליכים מול הביטוח הלאומי בסך של כ- 26,000 ₪, שהם על פי הסכם שכר הטרחה שנחתם עמו מהווים 17.5% מסכום התגמולים ב"כ התובע הפנתה לת.א (ים) 6698-02-12 ווקנין ואח' נ' בידודי מיבנד בע"מ (20.12.16) שם במקרה דומה פסקה כב' הש' מירית פורר החזר חלקי של שכר הטרחה, אף כי נאמר שבין אם היתה מוגשת התביעה למל"ל ובין אם לאו, הנתבע היה מחויב באותו סכום (לאחר ניכוי רעיוני), וכי ממילא אינו יכול להסתמך על קביעת המל"ל (בניגוד לפיצוי לפי חוק הפלת"ד), כך שאיני רואה את הקשר הסיבתי בין הסכום ששולם (ולא הוכח בחשבונית מס) לבין מחדלי הנתבעת, לפיכך איני נעתרת לדרישה זו. סיכום הנזקים נזקי התובע כפי שפורטו לעיל הם כדלקמן: הפסד שכר לעבר 46,150 ₪.

הוסף לכך את העובדה שטענה זו כלל לא נטענה ותגיע למסקנה כי במקרה זה אין מקום להפחית מהפיצוי המגיע לתובע כדי שיעור רשלנותו התורמת, ככל שהיתה כזו.

לסיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 168,000 ₪.

לפני תביעה נזיקית לתשלום פיצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב תאונת עבודה שאירעה לו ביום 1.7.15 עת עבד בשירות נתבעת 2 בתחזוקת גגות מבנים בשטח שיפוטו של נתבע 1 (קבוץ כפר חרוב).

התובע ממקד את המחדל שבשיטת העבודה שננקטה במקרה כאן בכך שמנהל העבודה הורה להציב את הסולם ממנו נפל על גג בשיפוע מה שגרם לאי יציבות והחלקת הסולם עם נפילת התובע עקב כך. אשר לנתבע 1-הקבוץ, יש להקדים ולומר כי לא תשמע טענה לפיה הקבוץ התרשל או כשל בהתקשרותו עם הנתבעת 2 שכן הוכח שהנתבעת 2 הייתה בעלת ניסיון, הכירה היטב את המקום ואת אופי ודרישות העבודה וכי מדובר בחברה שביצעה מזה שנים את תחזוקת הגגות ומן הסתם ובודאי במאזן ההסתברות הנידרש, ניתן לומר שהנתבעת 2 הוכיחה עצמה בעבודתה מול הנתבע 1 והדבר עלה מעדותו (האמינה יש לומר) של עד הנתבע 1 מר ערן בן שך. גם אם אניח שברמה המושגית יש לנתבע 1 חובת זהירות ביחס לעובד של הנתבעת 2 הרי במעבר מהבחינה המושגית לקונקרטית, קשה להגיע למסקנה לפיה ממונה בטיחות מטעם הקבוץ צריך לעמוד ולפקח יום יום, כל היום, ליד הקבלן העצמאי, המקצועי והמנוסה ששכר, אותו הקבלן שהציב בשטח מנהל עבודה אשר היה מוכר היטב לקבוץ.

...

גישת הפסיקה כאמור היא שלא להחמיר עם העובד, יחד עם זאת במקרה כאן, בנסיבותיו (שוב, צוות קטן, מגובש, הדרכות כלליות ניתנו, כולם מודים שציוד המגן היה זמין וחשוב מכל הצהרות התובע בתצהירו ותשובותיו בחקירתו), התובע הוא עובד מיומן ומנוסה שגם הוא צריך לדאוג לביטחונו וגם היה יכול לעשות כך בנסיבות המקרה ומכלול זה מוביל למסקנה שיש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 15% .

על עניין זה התנהל ממש "משפט זוטא" על פני עמודים רבים בפרוטוקול כשבאי כוח הצדדים מתווכחים ביניהם מה אמר ומה לא אמר התובע בעדותו ביחס להימצאותו של מר בן שך בזמן הרלוונטי לתאונה באותו יום, מה התכוון זה להגיד ומה לא התכוון, בסופו של דבר נאלצתי לנסח שאלה במסגרת החקירה החוזרת והתובע אישר שאיננו זוכר אם ראה אותו ביום התאונה, די בכך.

הנכות התפקודית היא כמובן עניין להערכה, בשעתו המל"ל סבר כי לנכות הרפואית השלכה ממשית על יכולתו של התובע לחזור לעבודתו בה עסק עובר לתאונה והפעיל את תקנה 15%, המומחה מטעם בית המשפט מצא הגבלה קלה בתנועה וסימנים של אי יציבות לטרלית לצד צליעה קלה ורגישות ובחר להעניק את הנכות על יסוד סעיף הסל שכן ניתן להבין מחוות דעתו שהשלם גדול מסך חלקיו ובסופו של יום ההשפעה הכוללת של הפגיעה גדולה מ"מדידת טווח התנועה" בקרסול.

משכך ובהתאם לחלוקת החבות בין הנתבעים הנני מחייב: את הנתבע 1 לשלם לתובע 35% מנזקיו קרי 68,250 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%+מע"מ ובצירוף 35% מהוצאות המשפט על פי קבלות שיוצגו (אגרה, חוות דעת וכיו"ב).

למעשה רק מנ/7-תביעה לקבלת דרגת נכות, ניתן ללמוד על נסיבות התאונה לגישת התובע: "בעת ירידה מהגג ומעבר מסולם קבוע לסולם נייח החלקתי ושברתי ידיי" (הדגשה שלי ר.א).

וראה גם ע"א 8071/95 בן-יאיר נ' לישכת עורכי הדין, שם אימץ בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי נפילת עובד מסולם בעת עמידתו עליו כאשר הסולם הוחזק על-ידי אדם אחר ובהיותו על הסולם עסק בהרכבת סככה אינה מצביעה על רשלנות מצד המעביד, וכי על מעביד לא רובצת אחריות מוחלטת: "אין אחריותו של מעביד, אחריות מוחלטת ועל התובע להוכיח את רשלנותו וזאת לא נעשה.... לא הובאה בפניו ראיה כלשהיא שהשיטה מסוכנת ושקיימת שיטה אחרת שאינה מסוכנת ולא ניתן להסיק מעצם העובדה שהמערער נפל מהסולם, רשלנות מצד מעבידו". לא מצאתי לקבל בנסיבות גם את הטענה להיפוך נטל הראיה: סולם אינו "דבר מסוכן" כשלעצמו, לצורך תחולת הכלל ע"פ סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

...

הנה כי כן, דין התביעה להידחות, אם מחמת שהתובע לא הוכיח כל רשלנות מטעם המעבידה בגינה נפל מהסולם ואם מאחר שבכל מקרה, גם אילו היה מוכיח רשלנות כל שהיא בסולם, או בשיטת העבודה והוראות הבטיחות, היה מקום להטיל עליו אשם תורם בשיעור 100% שכן הוא זה שהיה מנהל העבודה במקום ואחראי לנזק שנגרם.

אולם בהתאם להלכה הפסוקה,ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות והתובע לא שכנע את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתו היא הנכונה, לא הרים את נטל ההוכחה ויש לדחות את תביעתו.

לאור כל האמור אני מורה על דחיית התביעה ומחיבת את התובע בהוצאות נתבעת 2 בסכום של 5,000 ₪.

בתצהיר עדותו מסר התובע פרטים אודות נסיבות קרות התאונה, מפאת חשיבות הדברים יובאו אלו כלשונם: "4. ביום ... עליתי על סולם שהונח על פלאטה (משטח בטון או בודיסט) ששטחו 2 מ"ר בערך על מנת לבצע עבודות חשמל לרבות בדיקות הגג. כאשר ביקשתי לרדת מהסולם הוא היתהפך ונפלתי מגובה 6 מ"ר לפחות.

לא ירדת מהסולם, ולא נפלת משום סולם, אתה פשוט נפלת מפודסט אחד לשני ואתה לא יודע להגיד למה, נכון או לא? ת: לא נכון.

האם הוכיח התובע את גירסתו? בכתב התביעה, טען התובע כי יש להחיל בנסיבות הארוע הנטען, את הכלל הראייתי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן הדבר מעיד על עצמו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." התובע זנח טענתו זו במסגרת ההליך ולא שב עליה בסיכומיו.

דרישה מתובע, בנסיבות מיוחדות כמו אלו כאן, להביא ראיות נוספות ולמסור פרטים מדויקיים, בהירים וחד משמעיים אודות נסיבות נפילתו מן הסולם, היא דרישה שאינה מתיישבת עם ההגיון ועלולה להביא לכך שתביעות דומות יידחו, אך בשל העובדה שאיתרע מזלו של התובע והוא נפגע כאשר הוא נמצא בגפו.

...

התובע טען בכתב התביעה כי אינו יודע ואין לו אפשרות לדעת מהן הנסיבות שהובילו לנפילתו וכי עצם קרות האירוע מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים התרשלו מאשר עם המסקנה ההפוכה.

מאחר שאיני מוצאת כי התובע התרשל, אזי דין טענת הנתבעות להתרשלות התובע עד כדי היותה גורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנטענת של הנתבעת 1 לבין הנזק אשר נגרם לתובע, דין טענה זו להידחות.

ראו גם ד"נ 12/63[24], בעמ' 712, מפי השופט ברנזון: "ייתכן שלא אחת אנו מזכים לו, לאדם הסביר - שלא מדעת - כוח רב של ידיעה מראש וראיית תוצאותיו האפשריות של מעשהו מתוך כך שאנו, החכמים לאחר המעשה, עיכלנו אותו על כל פרטיו ויודעים בדיוק מה קרה ומה יצא ממנו. ייתכן שלפעמים אנו הופכים את הסדר ואומרים: הממשי הוא הצפוי. אבל מזה אין מנוס. הצפיות היא הקריטריון שנקבע בחוק ועלינו למלאו תוכן לפי מיטב יכולתנו וכוח שיפוטינו". חישוב הפיצויים התובע נפל מגובה רב והוטח על הקרקע.

לפיכך, לאחר שבחנתי את ההפסד בפועל, בהתאם לטפסי 106 שהוצגו בפניי ושערוך הפרש השכר מאז ועד היום, אני פוסקת בראש נזק זה פיצוי בסך של 57,000 ₪ במעוגל.

המערער הגיש את תביעתו לפצויי נזיקין בגין ארוע שהתרחש ביום 02/11/01.

לרוע מזלו, נפל הסולם והמערער נותר תלוי בין שמיים וארץ, ומשכוחותיו אזלו, הוא נפל מן הקומה השלישית, דרך גג הרעפים, אל הריצפה ונחבל בחלקי גוף שונים.

...

בנוסף גם הגיש המערער בקשה להגשת שתי ראיות חדשות, ונציין כבר עתה שאין מקום להיעתר לבקשה, הואיל ואת שני המסמכים ניתן היה להשיג ולהגיש כראיה לבית המשפט כאשר התנהל התיק בפני בית משפט קמא, ומעבר לכך נוסיף, שגם לא היה במסמכים אלה כדי להביא לשינוי במסקנתנו בתיק זה. לא נוכל להימנע מלהעיר שתביעה זו מוטב היה אלמלא הוגשה משהוגשה, ולא כל שכן הערעור שבפנינו, שכן לתביעה אין כל יסוד, לא במישור העובדתי ולא במישור המשפטי.

בית משפט קמא צלל לעומק הראיות, דן באופן מפורט בראיות ובעדויות שהובאו בפניו, שקל ובדק את התשתית הראייתית שהונחה בפניו, והגיע למסקנה האחת המתבקשת, לפיה המערער לא עמד בנטל הנדרש להוכחת התשתית העובדתית הנטענת בכתב התביעה, ובמסקנתו זו של בית משפט קמא לא נפל פגם כלשהו.

על יסוד כל האמור לעיל, לא נותר בידינו, אלא להורות על דחייתו של הערעור, וכך אנו מחליטים.

אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבות מס' 1 ו-2 (ביחד) שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪, וכן אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב מס' 3 שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.