טוענת הנתבעת כי יש להשית על התובע אשם עד כדי הסרת אחריות מהנתבעת או לחילופין להשית עליו אשם תורם באופן משמעותי משום שהתובע עשה מעשה פיתאומי, על דעת עצמו ולפני שמנהל התחזוקה הספיק לענות הוא כבר הושיט את ידו לבמה, ולטענתה התובע נפל משום שצעד לאחור ולא הביט לאן הלך, ולא מבמת ההרמה.
משעיינתי בעדויות ושקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי גם אם קשה להכריע האם התובע התבקש לסייע למנהל התחזוקה או לא, הרי שהשתכנעתי כי העברת הבמה דרך הטייתה כדי לעבור את השער הנה פעולה מסוכנת ומהנסיבות השתכנעתי כי ניזקו של התובע קשור בטבורו לנפילת הבמה.
סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נימלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".
בפסיקה נקבעו מספר תנאים שיש לעמוד בהם על מנת שניתן יהיה להעביר את נטל הראיה אל הנתבעת על מנת שתוכיח כי לא התרשלה.
במקרה שלפנינו ברי שהטיית הבמה היא שאיפשרה את נפילתה ולא הוכח שגורם זר ניתק קשר זה.
אשם תורם
האשם התורם מהוה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא ניזקו.
...
בעניין ראש נזק זה לאחר עיון בטענות הצדדים ובהתחשב בטיב הפגיעה והנכות ממנה סובל התובע, סבורני שיש ממש בטענות ההגנה ודרישת התובע בגין ראש נזק זה להידחות.
כשאני מעיין בפסיקה המתייחסת לתיקים מסוג זהה (כ-15% נכות אורתופדית בתיקי חבויות) סבורני שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה לאור סוג הפגיעה ומהותה הוא 50,000 ₪.
התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה וגמלת נכות בסכום כולל של 63,279 ₪ אותו בלבד יש לקזז מהפיצוי המגיע לה.
סוף דבר
את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, בניכוי תגמולי המל"ל יש לשלם לתובע בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי.
