תביעת נזיקין בגין נפילה במגרש חניה עירוני

בקציר האומר: בכתב תביעה מתוקן שהגישו התובעים ביום 13.8.2017 מתארים התובעים את מהות תביעתם כדלקמן: "זוהי תביעה נזיקית בגין עוולת נגיסה[footnoteRef:1] בתביעה לפירוק שתוף מקרקעין, שיזמה הנתבעת 2, עו"ד מרגלית נוח כנגד התובעות מאירה שיוביץ ז"ל ורחל זילבר ואחר'. תוך הסכמה שבשתיקה, והעדר פקוח לכאורה, מצד הנתבע 1 האפוטרופוס הכללי" (להלן:"הא"כ). [1: כך במקור.]

ניהול התביעה בהיתעלם משווי העתידי הגדול של הנכס שנימצא באיזור להתחדשות עירונית 7.

בחקירתה הנגדית המעמיקה טענה התובעת כדלקמן: עסקת המכר של המיגרש אושרה על ידי בימ"ש לעינייני מישפחה.

] בשנת 2006 מונה אפוטרופוס לאמה, הגברת חנה רצבי, ולאחר הליך מונתה החברת "שי אפוטרופסות וטפול בחסויים בע"מ". לימים הגישה החברה הנ"ל תביעה כנגדה, בשם אמה, על סך של כמיליון ₪ וחצי, מבלי לקבל את האישורים הנדרשים.

באשר לרכיב הזדון, הנידרש בעוולת הנגישה, העיר המלומד עמוס בספרו "מבוא לדיני נזיקין" (2006) בעמ' 36: "...עוולת נגישה מתקיימת כאשר הנתבע יוזם הליך פלילי לא מבוסס כנגד התובע. על מנת להצליח בתביעת נגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע דחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע, ולא הרצון לשמור על החוק. הזדון הנו רצון לפעול מתוך מניע שלילי. אפשר לראות בדרישת הזדון שבעוולת הנגישה גם משום חומה המגינה מפני תביעה בנזיקין...הנגישה נועדה להגן על יוזם ההליך הפלילי מפני לחץ של האדם שנגדו ניפתח ההליך..." ההליך נסתיים לטובתו של האדם נגדו הוא ניפתח - לא ניתן לתבוע בעילת נגישה אלא בהליך נפל שהסתיים לטובתו של הנפגע בפסק דין (ע"א 145/71 מרים ורמברנד נ' מנדל אגולסקי, פ"ד כה(2) 457, 460 (1971); בש"א (מחוזי – ת"א) 4356/02 בת"א 1953/01 בנק המזרחי בע"מ נ' יעקב הרשקוביץ, חברה לבניה בע"מ (לא פורסם, 1.6.03)).

...

אשר על כן תביעתם של התובעים נדחית בעוולת הנגישה.

דין הטענות להידחות כולן כאחת.

סוף דבר: התובעים לא הוכיחו את מרכיבי עילת הנגישה ואף לא את מרכיבי עוולת הרשלנות ועל כן דין התביעה להידחות.

העתירה מכוונת כנגד שתי החלטות אלה אותן מבקשים העותרים לבטל כשלטענתם ההחלטות התקבלו בחוסר סמכות ונפלו פגמים מהותיים בהפעלת שיקול הדעת המינהלי, בקבלתן.

ביום 11.12.2013 הודיע מהנדס הוועדה המקומית לעותרים במזכר, כתוב בכתב יד, כי "עירית כפר סבא תפעל בטווח הקצר להוציאו מרשימת השימור העירונית" (נספח 5 לעתירה).

ביום 19.6.2012 החליטה הוועדה המקומית לא לידון בבקשה להיתר עד לאחר בחינת נושא החניה.

בנוסף טוענים העותרים כי יש לשמור שהמשיבה 3 – מהנדסת העיר תהא מודעת לחשיפתה האישית לתביעות נזיקין ולהליכים פליליים.

מסיבות שאינן ברורות למשיבה, וללא סמכות לקבל החלטה ממן זה, רשם מהנדס העיר במזכר מיום 11.12.2013 כי המיגרש אינו מיועד לשימור והעיריה תפעל להוצאתו מרשימת השימור.

...

כשלעצמי אני סבורה כי בקשה זו נועדה כדי להצדיק את צרופה של מהנדסת הועדה המקומית כמשיבה בעתירה.

מכל האמור אני דוחה את הבקשה לצו מניעה זמני על כל חלופותיו.

לאור האמור אני מקבלת את בקשת המשיבים ומורה על מחיקתה של המשיבה 3 מלהיות משיבה בעתירה.

נטען, כי עניין אלון גולן אינו רלוואנטי לעניינינו, שכן הוא מתייחס לתקופה שבין 17/8/04 ועד 17/10/06, אז תוקן חוק העזר העירוני, ואילו התביעה קמא הוגשה בעיניין ארוע מיום 3/6/17.

נקבע, כי לפי דיני הנזיקין על המזיק להשיב את הניזוק למצב בו היה בטרם ניזוק וכי תביעה בסך 33,000 ₪ אינה עולה בקנה אחד עם מטרה זו. נקבע כי הערייה תשלם עבור כספים שגבתה שלא כדין סך 142 ₪.

עניינו אינו נופל לגדרי מי מהחריגים.

כותרת כתב התביעה היא כדלקמן: "גרירת הרכב שלי לחניון רידינג בת"א וגביית כסף מעבר לקנס והגרירה עבור פקח ואחזקת מיגרש חניה". בפסק הדין חויבה הערייה להשיב למבקש את הוצאות הפקח ואחזקת מיגרש החניה.

...

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה (כב' הרשמת הבכירה יעל מרמור דומב) מיום 10/1/19 בת.ק. 32581-08-18 ולפיו נקבע כי המשיבה תשלם למבקש סך 142 ₪ וכן הוצאות בסך 250 ₪.

העירייה בכתב ההגנה ציינה כי דין התביעה להידחות: א) התובע כבר הגיש תביעה קטנה באותו עניין בת.ק. 18892-08-17 אברהמי נ' עיריית תל אביב.

בית משפט קמא קיבל בפועל את טענות המבקש - התובע, למרות שהעירייה סברה כי דין התביעה להידחות במלואה וכי עניין אלון גולן כלל לא חל בעניינינו.

לפיכך דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

טענות התובע בסיכומיו לטענת התובע יש לתת אמון בגירסאות העדים מטעמו – ראשית, של המאמן אדהם שציין מפורשות את נסיבות הארוע והיה עד ישיר לו. התובע מפנה לאמירותיו של המאמן באשר למצבו הגרוע של המיגרש ולתאורו את התאונה ככזו שנגרמה בשל החלקה של שחקן נוסף שרץ אל התובע והחליק על הדשא במצב עמידה עד שפגע עם רגלו בברכו של התובע.

רק בעת הגשתה של התביעה בשנת 2016 נטען לראשונה בסעיף 6 כי השחקן האחר: "החליק ופגע ברגלו השמאלית של התובע" כאשר בסעיף 8 נטען כי במיגרש: "היו בורות ו/או מפגעים רבים , כתוצאה משימוש חוזר ו/או תיחזוקה לקויה ו/או הימנעות מחידוש משטח הדשא ו/או שדרוגו" אולם אפילו בתביעה עצמה לא נטען כי אותם מפגעים נטענים הביאו להחלקה הנטענת.

בע"א 715/79 גדעון ****י נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה(2), 764, 773 נאמר: "בעניינינו מדובר במשחק כדורגל, ואשר כשלעצמו – גם כאשר הוא מיתנהל על פי הכללים – כרוך בסיכונים מסוימים, או מתיחות חורגת מהרגיל, תיתכן, באופן סביר, האפשרות ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים יתקלו זה בזה, שחקן יפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה". כך גם בע"פ 119/93, ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 1 נפסק: "... פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסיבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי, ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הנה 'סיכון סביר', אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק, להיפצע בנפילה, בהתנגשות בשחקן אחר, במכת כדור וכולי". ובשלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ, [פורסם בנבו] נקבע: ע"א 4493/05, אייל ירו "... העיסוק בפעילות המסוכנת עלול להוביל, בהסתברות ממשית, לנזקים בלתי מבוטלים אשר לא ניתן יהיה להטיל בגינם אחריות נזיקית במסגרת עוולת הרשלנות, שהרי במבט כולל מדובר בפעילות סבירה ואף רצויה". בת.א 12760/07 דינה ג'נדר נ' המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן [פורסם בנבו] (ניתן ביום 02/05/12) נקבע: "כאשר עוסקים בספורט יש סיכוי לא מבוטל להפגע מסיכונים הכרוכים והשלובים באותה פעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות אין בגינם אחריות. מי שלוקח חלק בספורט כזה מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות" נתיב ההלכה דלעיל יושם לאורך כל הפסיקה בערכאות השונות: ת"א (טבריה) 3002/96 אלוני נ' עריית טבריה ואח'; ע"א 773/89 ברדה נ' אורט ישראל בע"מ ואח'; ת"א (חיפה) 6496/92 פחרי נ' הפועל גת הגלילית, (פורסם בנבו); ת"א (טבריה) 1976/95 הישאם נ' מועצה המקומית מגאר (פורסם בנבו); ת"א (נת) 9015/98 אבוטבול אלי נ' מועצה מקומית פרדס-חנה כרכור [פורסם בנבו]; ת"א 14170-09-16 פלוני נ' מועדון כדורגל מכבי ערוני קריית אתא (פורסם בנבו); ת"א 12860-11-14 פלוני ואח' נ' ביצורית בע"מ ואח' (פורסם בנבו).

...

על כן אני מורה על דחיית התביעה וכפועל יוצא גם דחיית ההודעה לצד ג'.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ''ט עו''ד בסך כולל של 15,000 ₪.

בכל הנוגע להוצאות בגין הודעת צד ג' אני סבור כי הגשתה היתה מוצדקת שכן מעדות המאמן ואביו של התובע שלא נסתרו, הוכח כי צד ג', שלא הביאה ראיות מטעמה, היא המתחזקת, באמצעות עובדיה, את המגרש ומטבע הדברים אחראית למצבו.

בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי ביום 29.5.2017, בסביבת השעה 13:00 בצהריים, עת היה בדרכו לבנק ולסופר "מחסני להב" ברחוב חרוד בנצרת עילית, הוא נפל, עת הלך בשביל צבורי המוביל מהחניון למרכז המסחרי "מרכז דדו" (להלן: המרכז המסחרי).

דא עקא, מדובר בשביל המחבר בין מיגרש חניה למרכז המסחרי (עדותו של נציג העיריה, תמליל 21.9.2023 ע' 3 ש' 11), ומנהל הסופר המתנהל במרכז המסחרי העיד כי אנשים אכן הולכים בו (אמנם לא בשכיחות גבוהה, תמליל 21.9.2023 ע' 25 ש' 34-33).

בסעיף 5(ו) להסכם הפיתוח הוסכם כי אם יופר החוזה בידי האגודה תהיה המדינה זכאית "...לקבל חזרה את החזקה במיגרש". אמנם רישיון במקרקעין יכול לכלול בחובו גם את החזקה במקרקעין ("המונח 'רישיון במקרקעין' מתייחס להענקת זכות להחזקה ושימוש במקרקעין..." (ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש – חברה ממשלתית – עירונית לדיור שקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ, פס' 38 (3.10.2017)).

אם תובע בנסיבות אלה מתחייב כי המשך ניהול התביעה נגד הנתבעים הנותרים יעסוק בשיעור חבותם בלבד, תוך שהוא מתחייב לנכות מהחבות את חלקם של הנתבעים שעימם נכרת הסכם פשרה – חלקם כפי שיקבע בית המשפט (שם, פס' 14), אזי בשונה מהכלל הרגיל לפיו כל נתבע שנימצא אחראי בנזיקין חייב כלפי התובע ב-100% מהאחריות (שם, פס' 17), הנתבעים הנותרים לא יחויבו מעבר לחלקם באחריות.

...

לאור כל האמור, נדחית ההודעה לצד שלישי נגד האגודה.

לאור זאת הנני קובע כי המדינה הרימה את הנטל להוכיח שהצדדים השלישיים מס' 5-4 חכרו והחזיקו במועד התאונה חנות בשטח הנזכר במרכז המסחרי.

סיכום ההודעה לצד השלישי נגד הצד השלישי 1 ההודעה לצד שלישי מס' 1 נדחית.