תביעת נזיקין בגין נזקי דליפת צנרת עירונית

בפני תביעה ע"ס 565,751 ₪ לפצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהצפה של מים שנזלו מצנור ביוב הממוקם בשטח הנכס של התובע.

ראו גם סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) המורה כי "בבצוע עבודות ביוב לפי חוק זה תמנע הרשות המקומית ככל האפשר מגרימת נזק ותשלם פיצויים בעד כל נזק שגרמה בבצוע עבודות אלה" ובהמשך לו סעיף 8 הקובע כי "ביוב שהונח על ידי הרשות המקומית בתוך תחומה, הן לפני תחילתו של חוק זה והן לאחר מכן, הוא קנינה של הרשות המקומית". התובע מבסס את עילות תביעתו על חובותיה של הנתבעת הקבועות בחוק ולפי טענתו, לנוכח העובדה כי הנתבעת הפרה את החובות המוטלות עליה על פי הדין הוא זכאי לתבוע את נזקיו מכוח הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אשר לשאלת חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת בנסיבות העניין, אני סבור כי בהיתחשב בכלל הנסיבות היה ביכולתה של הנתבעת – כבעלת קו הביוב וכמי שאמונה על אחזקתו התקינה כחלק מתשתית הביוב העירונית המצויה בתחום שיפוטה, לצפות דליפה של מי-ביוב לתוך נכסו של התובע בו עובר הצנור ולנקוט באמצעי זהירות במסגרת תיחזוקה שוטפת של הקו ובדיקות שבוצעו בעקבות תלונות מצד התובע כדי למנוע את היתרחשות הנזק.

יחד עם זאת ככל שנוגע לעלות המוערכת של תיחזוקה שנתית בשאיבה וניקוי נזילות שפכי החניון לפי 1,000 ₪ לחודש לא כולל מע"מ כמפורט בחוות דעתו של השמאי חבני, משלא הוגשה חשבונית או כל אסמכתא בדבר תשלום בפועל עבור הוצאה זו, אין בידי לאשר נזק נטען זה. כך גם איני מאשר את התשלום עבור ביצוע עבודות התחזוקה בקיר הבלוקים שבנה התובע על מנת לחצוץ בין החניות לצנרת הביוב ועל כן אני דוחה את רכיב התביעה בגין החשבונית משנת 2016 בסך של 14,274 ₪ (נספח ה').

...

התוצאה לאור כל המפורט לעיל אני מורה כדלקמן: הנתבעת תדאג לסילוק קו הביוב מתחומי הנכס בתוך פרק זמן של 60 ימים מהיום ותישא בהוצאות הכרוכות בפינוי וסילוק הפסולת והשבת המצב לקדמותו.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום של 211,373 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל (169,207 ₪ + 7,000 ₪ + 12,000 ₪ + 23,166 ₪).

לאחר שקבעתי כי הנתבעת והצד השלישי ישאו באחריות במשותף, בחלוקה שווה, בפיצוי התובע בגין הנזקים שהוכחו, אני מחייב את הצד השלישי להשתתף במחצית הסכום בו חויבה הנתבעת (105,686.50 ₪) ולשלם סכום זה לנתבעת.

עקב האמור, הוצף החניון ובשל כך ניזוק רכבה של התובעת והוכרז כ"רכב באובדן גמור" ועל פי חוות דעת שמאי מטעמה נגרם לה בשל כך נזק בשווי של 19,794 ₪.

כך למשל קבע בית המשפט העליון כבר בע"א 343/74 רחל ואברהם גרובנר נ' עריית חיפה (פ"ד ל(1) 141, 160 (16.9.1975)) – "אם נדרוש מרשות ציבורית – כתנאי לפטירתה מן האחריות בנזיקין – כי עליה לנקוט בכל אמצעי סביר אפשרי כדי למנוע פגיעה על-ידי מעשה עבירה של צד שלישי, יהיה מחירו של האמצעי אשר יהיה, הרינו יוצרים מצב בו יעמדו בפני הרשות הציבורית לא אחת שתי החלופות הבאות אשר נוגדות מיניה וביה את האנטרס של הכלל: החלופה האחת תהיה סגירתו של המקום כליל, כדי למנוע מן הרשות את הסיכון של תביעת נזיקין;  החלופה האחרת תהיה כי יינקטו כל האמצעים האפשריים, יהיה מחירם אשר יהיה וגם אם תיעשה הוצאה זו על חשבון מטרות אחרות, החשובות יותר בעיני הציבור; היינו, תיעשה הוצאה כספית בנגוד לדיעה המקובלת בציבור בדבר דרך חלוקת המשאבים הכספיים אשר בידיו." בית המשפט העליון היתייחס גם אל אמות המידה הנדרשות לבחינת המדיניות המשפטית הראויה ביחס לכל מקרה בו נשקלת שאלת סבירות האמצעים שנקטה הרשות למניעת נזק, וכך נקבע בע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם (פ"ד מט(1) 102, 107 (23.2.1995)) – "אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעיניין זה מבוססות על שיקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהיתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האנטרס הצבורי בפעילות יוצרת הסיכון." רמת נקיטת אמצעי המניעה הנדרשת מרשות מקומית המחזיקה ברחובות שהם חלק מתחום שיפוטה צריכה, אפוא, להיות סבירה ומותאמת למערכת האיזונים הנזכרת לעיל.

נראה, אפוא, כי בשעות וביום האמורים ירדה בבת אחת כמות חריגה ונדירה ביותר של גשמים באיזור בית התובעת שהעמיסה על ספיקת מערכות הנקוז העירוניות עומס יוצא דופן.

אך למעלה מכך, בתוספת השניה לתקנות התיכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 נקבע כך – "5.34 מרתף או מקלט תת-קרקעי שאינו מנוקז בדרך גרוויטציונית והנמצא במקום שעלול להיות מוצף על-ידי מי תהום, מי גשם או דליפות מצנרת אספקת המים או מערכת ביוב, יצוייד במערכת שאיבה המסוגלת להסיר מעליו את מי ההצפה.

...

המורם מכלל האמור הוא שאני דוחה את התביעה.

תמצית התובענה ועיקרי טענות הצדדים זוהי תביעת תיחלוף בגין נזק נטען שניגרם למחפר זחל הדראולי (מ"ר 107-367) (להלן: "המחפר המבוטח"), שבוטח על ידי התובעת בארוע שהתרחש ביום 8.10.2019.

התובעת הוסיפה, כי ביום 8.10.2019, ערב יום הכיפורים, עמד המחפר כדין ליד מקום הארוע, כאשר מים התפרצו מהצנרת הראשית של הנתבעת 1 (להלן: "הערייה").

לצד טענה זו, הוסיפה התובעת וטענה, כי מים הם דבר מסוכן אשר בהימלטו עלול לגרום לנזק, וכי הנתבעות או מי מהן היו הממונות על המערכת ממנה דלפו המים (כך במקור.

כך, נקבע כבר בעבר, כי שימוש במים הגורם נזק, בין שהוא שימוש רגיל ובין שהוא שימוש לא-רגיל, מעביר את הנטל על הנתבע [ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשר אשכנזי ושות' פ"ד כב(1) 211, 222 (1968)]: "... שאם נימלט דבר העשוי להזיק מנכסו של הנתבע, הנתבע מוחזק כרשלן עד שלא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו בסעיף הנ"ל. אין חולק על כך שמים שנמלטו עשויים להזיק, ושיצאו מרשות הנתבעים-המערערים. לא נותרה אפוא למערערים אלא הגנה אחת, והיא שלא התרשלו" [שם; ראו גם: אריאל פורת נזיקין כרך א 290 (2013)] אשר לתנאי השני – במקרה דנן, הן מטענות הערייה והתאגיד, והן מעדות פלטין למדים, כי הערייה היא הבעלים של הצנור ("צנור מים ערוני"), שהאחריות החוזית על טיפולו והחזקתו מוטלת על התאגיד, והתאגיד מצידו ממונה על הצנור או תופסהו ("באחריות מי שקמה").

...

מכאן, שאין להיזקק לטענת התאגיד, לפיה יש להעניק משקל אפסי לעדות זו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, המוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט ובעדויות העדים, השתכנעתי כי דין התובענה להתקבל כנגד שתי הנתבעות.

מעבר לצורך אציין כי דומה שהתנאי השלישי הקבוע בסעיף כי נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה, אינו מתקיים בנסיבות העניין.

בנוסף, תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, את הוצאות התובעת (אגרת משפט) בסכום של 1,393 ₪ ושכ"ט עו"ד התובעת בסכום של 10,000 ₪.

השאלה העיקרית שבמחלוקת הנה האם על הנתבעת (ובהתאמה על צד ג') לפצות את התובעת בגין נזקיה.

בנוסף, התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת מהנדס, מר רון מייסטר, לפיה גורם הנזק הוא כשל בצנרת נקוז עירונית.

מבוטח התובעת קישר את הנזק בחיבור של התיקרה והקירות שמפורט בחוות דעת השמאי (ר' סעיף 12 לחוות הדעת) לארוע הראשון, כאשר מים דלפו מלמעלה (ר' עמ' 22 שורות 16-21 לפרוטוקול).

נסיבות כאמור מצביעות, לכאורה, על רשלנות מצד הערייה, ועליה היה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין.

...

איני מקבל את טענת הנתבעת וצד ג', כפי שנטענה על ידי הגב' זריהן בעדותה, לכך שקיימת בעיה של איטום במרתף.

כפי שציינתי לעיל, עדותו של מבוטח התובעת בעניין קרות האירוע והאופן בו התנהל מקובלת עלי ועל כן סבורני שהנטל עובר לפתחן של הנתבעת וצד ג' להוכיח שלא היה כל כשל במערכת הביוב ולכך שנכנסו מי נגר למערכת זו ביום גשום במיוחד.

בכל הנוגע להיתר הבניה לתוכנית הסניטארית ואישור להתקנת מטבחון ושירותים במרתף, איני מקבל את טענתם זו של הנתבעת וצד ג'.

סוף דבר: לסיכומם של דברים תביעתה של התובעת מתקבלת בחלקה.

לטענתה, החל משנת 2015 החלו לזרום מי ביוב לעבר ביתה מהכביש (המצוי מדרום לביתה), וזאת בשל טפול לקוי במי שפכים, ומי ביוב שדלפו ממערכת צנרת הביוב בשכונת מגוריה.

אשר לנתבעת 2, נטען כי אחריותה נלמדת הן מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין והן נוכח הוראות סעיף 235 לפקודת העיריות, המטיל על הנתבעת 2 חובה לוודא תיחזוקה תקינה של מערכות נקוז עירוניות, תיקון כבישים והסרת מכשולים.

במקומות בהם תואר בכתב התביעה כי נגרמו נזקים בשל "מי ביוב" או "מי שפכים" – נוספה טענה כי מדובר גם ב"מי גשמים".

כפועל יוצא, מסקנת השמאי מטעם התובעת היא כי הארוע היתרחש בשל "התרשלות ומשכית תקופה ארוכה וזמן, ללא טפול למימי ביוב וניקוי של מערכת צנרת ושוחח בשכונה והעדר שתוף מהמועצה והתאגיד, הביאה להחמרת המצב ומימי ביוב פורצת וחודרת אל תוך הדירה וגרמה לנזקים עקב כניסת וחדירת מימי ביוב דרך הקירות..." (ע' 2 לחוות הדעת; השגיאות במקור).

...

נוכח המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות הצדדים באשר לגובה הנזק.

סוף דבר, התביעה נדחית.

אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות הנתבעות (לרבות שכ"ט עו"ד), בסך 2,500 ₪ בלבד לכל אחת.