למקרא כתב התביעה עולה כי לצד התביעה לפצוי בגין פרסומים מעוולים על פי חוק איסור לשון הרע, הוגשה התביעה לפצוי בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות – סעיפים 2(4),2(6) 2(7) לחוק זה ,טענה להפרת זכות היסוד של התובעת לפרטיות מכח סעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, תביעה לפצוי מכח סעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין בגין ניזקי גוף (נפש)- סע 16(ב) לכתב התביעה.
התובעת טענה אומנם ל - 10 פרסומים לפחות (סעיף 20 לתצהירה) אלא שמשיקולי אגרה העמידה תביעתה לפצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך כולל של 250,000 ₪, ופצוי בגין עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪ על פי כתב התביעה – לעניין זה אעיר כי כתב התביעה אינו כולל עתירה לפצוי בגין עוגמת נפש (ראו סעיף 25 לכתב התביעה).
...
ממכלול נימוקים אתה אני קובעת כי פרסום תמונתה של התובעת על ידי הנתבעות מהווה פרסום אסור ומעוול על פי חוק איסור לשון הרע, שאינו חוסה תחת הגנות חוק איסור לשון הרע, באשר הנתבעות כאמור עשו שימוש בתמונת התובעת תוך הוצאת התמונה מהקשרה הנכון כפי שעולה ממנו מפורשות, ולצרכיהן בלבד!
העדר תחולה להגנת תום הלב
מעיון בחומר הראיות שבפני ובעיקר מגרסתן העובדתית של הנתבעת מסקנתי היא כי לנתבעות לא עומדת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע לפיה "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3" .
ולמעשה מסקנתי היא הפוכה, על הנתבעות היה לדעת והן היו חייבות לדעת כי בהוצאת תמונת התובעת מהקשרה הנכון הן עלולות לפגוע בתובעת.
בהמשך הצהירה בסעיף 16ג. לתצהירה – עדות שלא נסתרה כי למן פרסום תמונתה על ידי הנתבעות "אני חשה תסכול עמוק , שרויה בדיכאון ובושה וממעיטה לצאת מביתי" – עדותה זו לתקופה הרלבנטית לא נסתרה ואני מקבלת אותה !.
