תביעת נזיקין בגין טיפול רשלני ברכב בסדר דין רגיל

הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע חסר תום לב ומשתמש לרעה בהליכי משפט, מאחר ולא ציין בכותרת התביעה דנן את עובדת ניהול ההליך האחר מכוח חוק הפלת"ד, כפי חובתו על פי הוראת תקנה 10 (11) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018, והגיש שתי תביעות שונות בשתי ערכאות שונות בכוונה להטעות את בית המשפט.

הובהר בפסיקה כי עיקרון ייחוד העילה בסע' 8 (א) לחוק הפלת"ד מקים מחסום דיוני בפני הנפגע להגיש תביעה מכוח פקודת הנזיקין כנגד מזיקים נוספים, כגון רופא שהתרשל ואשר הוסיף ברשלנותו על ניזקי הנפגע, וכי אף בהתקיים רשלנות רבתי של המזיק הנוסף, לא תקום לנפגע עילת תביעה נוספת על פי פקודת הנזיקין כנגדו, ועל הנפגע לתבוע את מלוא נזקיו במסגרת התביעה מכוח חוק הפלת"ד כנגד המבטח של השמוש ברכב (ראה ריבלין לעיל עמ' 385).

כך נפסק לדוגמא, בעיניין חוסיין הנ"ל - " סעיף 8(א) שולל מן הנפגע, אשר יש לו עילה על-פי חוק הפיצויים בגין נזק גוף, כל עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בשל אותו נזק. לנפגע בתאונת דרכים עומדת בעקרון עילה מכוח חוק הפיצויים גם בגין החמרת נזק שארעה עקב טפול רפואי רשלני. תוצאה זו נובעת מסעיף 4(א) לחוק הפיצויים, המחיל על זכות הנפגע בתאונת דרכים את מבחני פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לעניין ריחוק הנזק ...עולה מכך, שעל-פי לשונו הגורפת של סעיף 8(א) אין בידי הנפגע עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגד האחראים לטפול הרפואי הרשלני." (הדגשה שלי – צ.ו) משמע, עת מדובר ברשלנות "רגילה" שארעה בטיפול בעקבות תאונת דרכים, עילת התביעה מכוח חוק הפלת"ד עומדת לנפגע גם בגין החמרת נזק שארע בעקבות טפול רשלני שבא בעקבות הנזק הישיר הישיר של התאונה (ראו - ריבלין, עמ' 386).

...

ודוק, איני מתעלם מטענת הנתבעת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו אשר הוגשה ביום 7.3.23 בעוד שכתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך הפלת"ד הוגש כבר ביום 6.12.22 במסגרתו הועלו הכחשות הנתבעת, ואף כי התובע הוסיף והגיש כתב תביעה מתוקן ביום 7.6.23 וצירף את המל"ל כבעל דין אך לא פעל ולא צירף את הנתבעת כבעל דין בהליך, ותחת זאת בחר להגיש תביעה נפרדת מבלי לציין את עובדת הגשת התביעה הראשונית – אכן אין מדובר בדרך ראויה ותמת לב. יחד עם זאת, סבורני כי אין מחדליו אלו של התובע מגיעים עד כדי הצדקת סילוק תביעתו על הסף, סעד שהוא קיצוני, עת יש להעדיף את בירור התביעה לגופה.

כך נפסק לעניין זה כדוגמה בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1989): "... הספק נתעורר בלבי לגבי הטעם הנוסף שבדחיית הבקשה, דהיינו, כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית המשפט את היריעה כולה, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין...בסיס אשר כזה לדחיית תובענה אפשרי הוא במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של בית המשפט, וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה. אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם.

בנסיבות אלה הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה, כי לא יהא ראוי לחסום את שערי בית המשפט לפני המערער.

לפני תביעה על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") המבוססת על עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.

מומחה מטעם בית משפט בתחום הפה ולסת העריך כי לתובעת אמנם לא נותרה נכות צמיתה מהתאונה, אך היא זכאית להחזר בסך 19,000 ₪ בגין הטיפולים בשיניים.

פסק דיני זה יהיה תמציתי כהנחיית תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשס"ח – 2018, שנכנסו לתוקף (בשעטו"ב) ביום 1.1.21.

טענות הצדדים לטענת ב"כ תובעת 1 המלומדת, התרשלו הנתבעים בכך שלא סימנו או גדרו את כיפת הבטון או התקינו שער בכדי למנוע כניסת רכבים לשטחם הפרטי ובכך היו מונעים את התאונה.

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמטיבית, בסעיף 35 לפקודה הקובע, כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה." סעיף 36 לפקודה מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק.

...

אי לכך הנני מקבל את תביעת המל"ל במלואה, בסך 306,707 ₪, בצירוף הוצאות שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6%.

סוף דבר את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, יש לשלם לתובעת לאחר ניכוי אשם תורם ותשלומי המלל.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת 1 שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי.

בהתאם לתקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, פסק הדין יכלול פירוט קצר של המחלוקות, מימצאי בית המשפט לגבי העובדות, השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, ההכרעה ונימוקיה באופן תמציתי.

לכתב התביעה צורפו חשבוניות מס בגין הטיפולים שבוצעו וכן תמונות של הרכב לאחר שנשרף ובהמשך הזמין שמאי שבדק את הרכב והגיע למסקנה כי השריפה היתה מאיזור המצבר אשר נטען בטעינת יתר כתוצאה מהאלטרנטור שהוחלף ע"י הנתבע וגרם לפיצוץ המצבר ופריצת השריפה בתא המטען של מנוע הרכב.

בכתב התביעה נטען כי מאחר והרכב שימש את התובעת עבור הובלת מתכות, הרי בשל השבתת הרכב בעקבות ארוע השריפה שבאחריות הנתבע, נאלצה התובעת לשלם לקבלני המשנה שלה סך של 52,000 ₪ לא כולל מע"מ. בכתב התביעה נטען כי הנתבע התרשל במעשיו ו/או במחדליו בתיקון האלטרנטור ברכב והתרשלות זו גרמה לשריפת הרכב ולכל הנזקים המתוארים.

בפסיקה מאוחרת, הוצע מודל שונה לסדר בחינת יסודות עוולת הרשלנות, כאשר לפי מודל זה, במקרים שהם בליבת דיני הנזיקין, מניחים קיומה של חובת זהירות כללית ובוחנים תחילה את ההיתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, ורק לאחר מכן את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שקולי מדיניות ששוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות [ראו והשווה :ע"א 3521/11 **** וגנר נ' מזל עבדי (22.06.2014)).

היה על התובעתם לצרף אישור מטעם רואה חשבון אשר מאשר כי הסכומים ששולמו הם בשל ובעקבות השבתת הרכב, וכי לא מדובר בהוצאות שוטפות ורגילות; שלשית, הטענה כי הרכב שימש את החברה התובעת לצרכי עסקיה בחלוקה והובלת מתכת (סעיף 3 לתצהיר התובעים) נטענה באופן כללי וללא כל תימוכין.

...

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ופוסק לתובע בלבד סך של 28,671 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.

למען הסדר הטוב, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבע, ללא צו להוצאות.

הנתבע ישלם לתובע, באמצעות ב"כ התובעים, את הסכומים הנ"ל תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

עוד היתייחס התובע להוצאות הנוספות בסך כ-350,000 ₪ אשר הוציא על טפולי שקום באיטליה, על תרופות, אביזרים, תשלום על חשבון הזמנת רכב ועוד.

התביעה אינה נתמכת בחוות דעת מומחה בתחום המוצר, המכשיר שנשבר נמצא בשימוש בית החולים בו עבד המומחה מטעם התביעה, לא היה כל מעשה או מחדל רשלני מצד בית החולים או הרופא המנתח, שגרמו לשבירת המכשיר.

ככלל, השיקולים המרכזיים להכרעה בבקשה למתן סעד זמני הנם סכויי התביעה ומאזן הנוחות, כפי שנפסק ב-רע"א 4152/21 שמעון חלפון נ' קבוצת מזרחי ובניו השקעות בע"מ, פסקה 11 (‏1.7.2021): "כידוע, שני שיקולים עקריים מנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: הראשון – כי סכויי התביעה להיתקבל הם טובים; והשני – כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד. לצד שיקולים אלו, על בית המשפט לשקול גם שיקול יושר וצדק, ובתוך כך גם את תום ליבו של המבקש (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 4218/19 פנחסוב נ' ב.ס.ד דירות מגורים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 10 (27.6.2019); רע"א 4643/20 שטרן נ' חברות בנק הדואר בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 (8.7.2020))." בין שני השיקולים מיתקיים יחס של "מקבילית כוחות" כאשר מקובל לראות בשקול מאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ר' רע"א 7696/19 ההתאחדות לכדורגל בישראל נ' ערוני מודיעין העמותה העירונית לספורט מודיעין מכבים רעות, פסקה 8 (‏25.6.2018)).

ככלל, סעד כספי זמני הינו סעד חריג שבחריגים, עמד עליו כב' השופט צ' זילברטל ב-רע"א 7373/16 פלוני נ' קופת חולים מאוחדת, בפיסקה 11 (‏7.11.2016): "סעד כספי זמני הוא סעד חריג שבחריגים, שברגיל לא ניתן במסגרת תביעה כספית, אלא במקרים בהם מתן הסעד מוסדר בדין כדוגמת מזונות זמניים או תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים (רע"א 4244/13 צור נ' אורי, [פורסם בנבו] פסקה 3 (26.6.2013) (להלן: עניין צור)). הינה כי כן, המחוקק ראה לנכון להסדיר עניין זה במפורש באותם מקרים בהם מצא זאת לראוי, ולכאורה ניתן לראות בכך אמירה שנידרש הסדר חקיקתי לצורך מתן סעד כספי זמני. סעד כזה שונה מהותית מהסעדים הזמניים ה"מוכרים" ופסיקתו מעוררת שורה של קשיים.

על פניו, מסכת האירועים המתוארת מעלה שאלות כבדות משקל ביחס לאחריות הנתבעות, יש להניח שעל מקרה זה יחול סעיף 41 לפקודת הנזיקין, על הנתבעת יוטל הנטל להוכיח שלא התרשלה.

...

אציין כי חרף ההוצאות הכבדות בהן נושא התובע, לא שוכנעתי כי הוא שרוי, במצוקה כלכלית או קיומית אשר יש בהן הצדקה ממשית למתן פיצוי כספי כסעד חריג בשלב זה של ההליך.

לסיכום התובע לא הוכיח שאין מוצא אחר מלבד קבלת תשלום "על החשבון". לתובע מקורות מחייה נוספים, אף שחלקם לא יילקחו בחשבון בתחשיב הפיצוי הסופי, ככל שייפסק לתובע, יש לכך חשיבות לצורך בקשה זו. התובע הצהיר שהכנסתו עובר לאירוע עמדה על 100,000 ₪ לחודש, יש להניח שהכנסה זו הותירה בידיו חסכונות לימים קשים.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.

העברת הנטל ע"פ סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעד עצמו": כאמור במסגרת טענות הצדדים, התובעים טוענים בכתב התביעה כי הנתבעת התרשלה בבניית הדירה בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

התנאי השלישי – הנתבעת אכן לא נקטה זהירות סבירה בטיפולה בתקלות, ועל כך אני למד בעיקר מעדותו של מר חבויניצקי, אשר העיד כי במאי 22 היה בדירת התובעים במסגרת ביקור שעשה מומחה בית המשפט, והתרשם שהייתה נזילה פעילה לאחר שכבר הייתה נזילה ותיקנו אותה, ועל אף זאת חיכה לתלונות התובעים, ולא טיפל בה באופן מיידי (עמוד 39 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023).

כלומר, בשל העובדה כי התובעים לא ציינו את מלוא העובדות הרלוואנטיות כבר בכתב התביעה - כי לא ניתן להחנות בחניה שני רכבים, ואף לא כתבו כי החניה ממוקמת מעל פתח ביוב עניין המפריע לשימוש הרגיל בחניה, יתכן שמדובר במעיין הרחבת חזית.

על כך כתב המלומד פרופיסור יששכר רוזן-צבי, במסגרת ספרו: "התובע רשאי לבקש בכתב התביעה כל אחד ממכלול הסעדים שבית המשפט שאליו הוגשה התובענה מוסמך לתת (לרבות צו לתשלום סכום כסף, אכיפה, צו עשה, צו מניעה וסעד הצהרתי). יש חשיבות לכך שהתובע יציין את כל הסעדים שהוא מבקש לקבל מן הנתבע (במצטבר או לחלופין), שכן בית המשפט לא יפסוק לנתבע סעד שלא התבקש בכתב התביעה, אף אם יתברר במהלך הדיון שהתובע זכאי לקבלו על פי דין." ("הרפורמה בסדר דין האזרחי: מורה נבוכים" מהדורה שנייה, 2023, עמוד 118).

...

משכך, מקובלת עליי טענת הנתבעת, כפי שעולה בכתב הגנתה, כי קיים חוסר דיוק בסכום אותו תבעו התובעים בכתב התביעה.

אני סבור כי הנתבעת אכן גרמה לעוגמת נפש ממשית בקרב משפחת התובעים, ועל כך עליה לפצותם.

בנסיבות כולן אני מוצא לקבוע שהתובעים זכאים לפיצוי ע"ס 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש, מתוך הסך של 100,000 ₪ שנתבע בכתב התביעה, וזה סכום שנראה לי סביר ומידתי בנסיבות, גם בהתחשב בשיעור הנזקים האחרים שנקבעו בפסה"ד. סיכום התביעה מתקבלת, באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 17,435 ₪ עבור כלל הליקויים אשר לא תוקנו בבית התובעים, בהתאם למומחה בית המשפט, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה, ממדד חודש מאי 2022 ועד המדד הרלוונטי נכון למועד מתן פס"ד זה. בנוסף, לסכום המתקבל מהשערוך הנ"ל (לפי מדד תשומות הבנייה) יש לצרף, החל מיום מתן פס"ד זה ואילך (עד מועד התשלום המלא בפועל) הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד.