תביעת נזיקין בגין התעמרות והפרת חובת הזהירות

תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בגין היתעמרות בעבודה.

עיקר טענות התובעת לטענת התובעת, הנתבעת נהגה כלפיה ברשלנות וחוסר זהירות; היא ניצלה את מעמדה כאחראית עליה כדי לפגוע בה מבחינה תעסוקתית; היא התנהגה כלפיה בהתעללות תעסוקתית; הוציאה דיבתה בצורה קשה; התנהגה כלפיה בצורה לא נאותה; הנהיגה שיטת עבודה שיש בה משום פגיעה בכבודה וחירותה; קיבלה החלטות בעיניינה משיקולים זרים; לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה לתובעת; הפגינה זילזול ואדישות בבטחונה ושלומה; הנתבעת אף הפרה הוראות חקוקות, לרבות הצעת חוק למניעת היתעמרות בעבודה.

דומה, כי אין חולק בין הצדדים לגבי קיומה של חובת זהירות של המעסיק כלפי עובד; דומה גם כי אין מחלוקת כי חובת הזהירות המוטלת על המעביד כוללת גם את החובה להמנע ולמנוע היתעמרות תעסוקתית בעובדים.

...

בענייננו סבורני כי מחומר הראיות עולה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבעות התנהגו כלפיה בהתעמרות, או שהייתה רשלנות מצד המדינה, כאמור לעיל.

חיזוק נוסף לגרסת הנתבעים ניתן למצוא בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר מציין בחוות דעתו כי "...יחד עם זאת חשוב לציין כי עוד לפני אירוע זה עברה גברת צדיק פור במקומות עבודה שונים, בחלק מהמקרים על רקע חוסר יכולתה להסתדר עם מעסיקיה והעובדים עמה, כפי שהעידה בעצמה. כמו כן, עוד לפני האירוע נשוא התביעה היא סבלה מדיכאון וחרדה על רקע קשיים בחיי הנישואין ועל רקע אירועים טראומטיים בחייה." יש גם מקום לציין כי התובעת לא תקפה את חוקיות הפיטורין שלה בדרך המלך בהתאם להוראות התקשי"ר או בבית הדין האזורי לעבודה, בעל הסמכות הייחודית לדון בסוגיה זו. סוף דבר התביעה נדחית.

סרבנות קשר מחמת הסתת הורה, מקימה עילת תביעה נזיקית, החוסה תחת העוולה של הפרת חובה חקוקה ע"פ סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 או תחת עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") (ראו למשל: תמ"ש (י-ם) 48750-07-12 ש' נ' כ' (פורסם בנבו, 19.2.14); תמ"ש (י-ם) א.ל. נ' ש.ה. (פורסם בנבו, 20.11.11);  תמ"ש (ת"א) 39866/06 י' נ' י' (פורסם בנבו, 20.3.12); תמ"ש (כ"ס) 658-02-10 ס. ש. נ' י. ק. (פורסם בנבו, 15.12.11); תמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 15.2.07)).

בתאריך 06.06.19 הגישה האם תביעה נזיקית "בשם ילדיה" הקטינים ת' וק', במסגרתה הועלו כנגד האב טענות חמורות המייחסות לו ארועי אלימות פיזית ומילולית רבים כלפי הילדים, החל מגיל צעיר ובמרוצת השנים, עד כדי היתעללות אשר גרמה להם נזקים קשים בעטיים הוא חב להם פיצוי כספי (בגין: הפסדי הישתכרות עתידיים; הוצאות רפואיות; עזרת צד שלישי לעתיד; כאב סבל; עלויות משפטיות; וכל נזק כלכלי נוסף או אחר שיימצא לנכון).

חובת פירוט הגם שככלל נוהגים בתי המשפט לעינייני מישפחה לבחון בזהירות רבה תובענות נזיקיות גלל אירועים בתוך המשפחה, אכן הוכרה בפסיקה האפשרות לחייב בן מישפחה בנזיקין בגלל מעשים שביצע.

...

טענת המשיבה שבמשך השנים המערער נתן לה מזונות במסגרת הסכם הגירושין אינה מקובלת עליי.

לפיכך אני מורה כי הטיפול המשפחתי יתקיים כפי שנקבע אצל הגב' ל' ג', ויפה שעת אחת קודם.

שתי התביעות ההדדיות של הצדדים לביטול המזונות ולהגדלת המזונות נדחות.

התביעה הכספית בגין לשון הרע שהגישה האישה נדחית, לאחר שנמצא כי האישה לא הוכיחה כי האיש עוול בעוולת לשון הרע ומנגד האיש הוכיח, כי קיימת לו הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות ודין התביעה להידחות.

ברם, התביעה אשר הוגשה לפתחו של בית המשפט קמא היא תביעה נזיקית המבוססת על עילת הרשלנות, כאשר הדיון בה אינו מחייב בחינת שיקוליה המקצועיים של המישטרה, אלא האם הפרו המבקשים את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי המשיב והאם היתנהגותם כלפיו עולה כדי התרשלות.

המשיב טען במסגרת כתב תביעתו, כי הארוע שבגינו היתרחש הנזק הוא ההתעמרות המתמשכת שחוה ממפקדו, כאשר שיאה הגיע להערכת תיפקוד נמוכה שקבל בשיחה בחודש מרץ 2019, קרי טרם ההחלטה על העברתו מתפקידו אשר התקבלה רק מספר חודשים לאחר מכן, ולאחר ששב מחופשת מחלה ממושכת.

...

אין בידי לקבל טענה זו. עיון בכתב התביעה מלמד, כי נזקיו הנטענים של המשיב התגבשו, על פי הנטען, לפני ההחלטה בדבר העברתו מתפקידו, וכי תביעתו אינה מבוססת על החלטה זו כלל.

זאת ועוד, לא מקובלת עליי טענת המבקשת שלפיה כל תביעה שיש בה נגיעה לאחת העילות המנויות בסעיף 93א לפקודת המשטרה משמעה שהאכסניה השיפוטית לדון בה היא בית המשפט לעניינים מנהליים.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.

דיון והכרעה כאמור לעיל, עילת התביעה מתבססת על דיני הנזיקין, לטענת התובעת, הנתבע הפר בקיצוניות, בוטות וגסות, קוד של היתנהגות סבירה כלפיה בכך שהיכה אותה, השפיל אותה, ביזה אותה, אנס אותה, היתעלל בה לעיני ילדיהם וגרם לה נזקים גדולים.

לגופה של תביעה, הרי שתביעה נזיקית בגין אלימות עשויה להתבסס על שלוש עוולות נזיקיות: עוולת התקיפה (סעיף 23 לפקודת הנזיקין, נוסח חדש, התשכ"ח- 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"); עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין) והפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 63 לפקודה.

עוולת הרשלנות כאמור, עוולת הרשלנות הוגדרה בסעיף 35 לפקודה הקובע כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות- הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". יסודותיה של עוולת הרשלנות נקבעו בע"א 243/83 עריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113 והם חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה, קיומו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק.

...

במצב דברים זה, אני מקבלת חוות דעתו של המומחה במלואה ואני קובעת כי הוכח שבעטיו של הנתבע נגרם נזק לתובעת.

משכך, הוכח די הצורך קיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובעת לבין התנהגותו של הנתבע במהלך השנים ואני קובעת כי הנתבע חב בפיצוי התובעת בגין נזקיה.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת סך של 127,200 ₪ בגין התביעה הנזיקית בצירוף ההוצאות הרפואיות כפי שקבעתי לעיל.

רקע וטענות הצדדים לפני תביעת נזיקין בגין ניזקי גוף לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") המבוססת על עוולות הרשלנות, תקיפה והפרת חובה חקוקה.

כן טוענים ב"כ נתבע 1 כי גם לגירסת התובע עיקר ההשפלה הגיעה מהטיפול של השב"ס במקרה ואי שמירה על פרטיותו דבר שגרם להיתנכלות והשפלתו על ידי האסירים האחרים.

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמטיבית, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה." סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת והנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע את הסכומים דלעיל, בצירוף הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מהסכום הנ"ל. לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי לשתף בתחושותיי בקשר להליכים אלו ואחרים כדוגמתם שמגיעים לאולמי.

ואז, לאחר גזירת הדין ותשלום הקנס או הפיצוי למתלונן "נופלת" על המורשע תביעה אזרחית בהיקף גדול פי כמה מהקנס או הפיצוי ששולם במסגרת הסדר הטיעון.

או אז, מסתבר בדיעבד למורשע שהוא פעל מתוך "טעות בכדאיות העסקה". נראה לי שמדובר ב"כשל שוק" כאשר הסנגורים בהליך הפלילי לוקחים בחשבון רק את "כדאיות העסקה" בקשר להליך הפלילי תוך התעלמות מההשלכות האזרחיות העתידיות.