תביעת נזיקין בגין התנהלות שרירותית של עירייה

בעקבות השריפה הגיש המערער תביעת נזיקין בת"א 2749/87 כנגד הערייה על סך כ- 540,000 ₪, ועל מנת ליישב את התביעה הוסכם, שיקבל מהעירייה היתר לבניית המבנה מחדש וכן סך של 20,000 ₪ (ראו מכתב צבי כספי מיום 12.1.1988 וכן מיזכר של עריית תל אביב מיום 17.4.1987) .

נינה זלצמן, במאמרה ""רשות־חינם" במקרקעין כ״השאלת מקרקעין" -גישת הסווג והלכות ה"רישיון במקרקעין", עיוני משפט ל"ה (2012) עמוד 265 (להלן: זלצמן) מסבירה כי לאחר שהתגבשה הזכות "הבלתי הדירה", משמעה למעשה "חסינות מפני כוחו של הנותן לסיים את הרשות לפי רצונו ובאופן שרירותי" (ה"ש 14 בעמוד 272) וכי במקרים אלה אין בית המשפט "מחוייב לסעד מסוים... לבית המשפט מסור שיקול דעת בעיניין זה, והוא רשאי לבחור ממגוון של סעדים את הסעד אשר ראוי, לדעתו, להעניק לפלוני בנסיבות המקרה, החל בהטלת חיוב כספי על בעל המקרקעין ועד לחיובו להקנות לפלוני זכות במקרקעין...הרעיון המנחה במתן הסעד מבוסס אף הוא על שיקולים של צדק, לאמור שעל הסעד להיות פרופורציונאלי לסבל שניגרם לפלוני כתוצאה מהסתמכותו על ההבטחה או המצג של בעל המקרקעין באופן שיספק את המידה המינימאלית הדרושה לשם עשיית הצדק, ולא מעבר לכך." (עמוד 271).

היתנהלות הערייה יש מקום להעיר כי בכתב התביעה ובתצהיר העדה מטעם הערייה (סעיף 6 לתצהיר) נכתב שהמערער פלש למקרקעין עובר להפקעה.

...

אני סבור כי זה המתווה בו יש לנקוט גם במקרה שלפנינו, הגם שבמקרקעי ציבור עסקינן - בשינויים המחויבים – זאת משום הנסיבות המיוחדות של המקרה –מעל 40 שנים של החזקה במקרקעין, ברשות מפורשת.

בית המשפט קבע בע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל (19.8.15) כי: "ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי הדירה וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן". גם אני סבור שמקרה דנן אינו מקרה חריג ויוצא דופן ולא הוכחה הסכמה מפורשת להעניק למערער רשות בלתי הדירה.

בעניינינו, מאחר שהמערער בנה בהסכמת הבעלים כמה מבנים על המקרקעין בשטח של כ – 370 מ"ר והוא מפעיל במקרקעין עסק עשרות שנים כשסילוקו עלול לפגוע במטה לחמו, אני סבור ששיקולי צדק מחייבים עיכוב הפינוי למשך זמן סביר כפי שמפורט בחוות דעתו של השופט שוחט, על מנת לאפשר למערער לפעול בהליך לצורך קבלת פיצויים בטרם שיפונה.

מאחר שבמקביל ניהלה המבקשת תביעת נזיקין נגד עירית אשדוד ומשרד הבריאות במסגרתה נבדקה על ידי מומחה מטעם הנתבעות שם (ולא מטעם המשיבה כאן), צירפה חוות דעת נוספת והפעם של ד"ר גדי ביאליק, כרורג אורטופד במרכז הרפואי "שיבא" (נספח ט' לבקשת האישור).

מלבד חוסר הבהירות שבניסוח השאלות העומדות להכרעה בבקשת האישור, שינוי משמעותי של ניסוח השאלות המשותפות שעשתה המבקשת מכתב טענות אחד למישנהו, מהוה אף הוא פגם בהתנהלות הדיונית של המבקשת, ואף הוא מהוה טעם מדוע לא להעתר לבקשת אישור התובענה כייצוגית.

על כן בהיעדר תשתית עובדתית המבססת ולו ראשית ראייה לטענות המבקשת נראה, על פניו, כי הטענות 'הקבוצתיות' נטענו בעלמא, וכל שנותר הוא המקרה הפרטי של המבקשת, שאכן, פנתה להליכים פרטניים עת הגישה תביעה נזיקית בגין הנזק שניגרם לה.   לא רק זאת אלא שמהתצהיר מטעם כלל שצורף לתגובת המשיבה לבקשת האישור עולה במפורש כי: "המשיבה נעזרת במומחים רפואיים שונים ממכונים רפואיים ומרפאות מבוזרות, ומותר לציין כי אין, ולא היה קיים מעולם, אצל המשיבה נוהג ו/או נוהל ו/או מדיניות לפיהם על המומחים לדחות בשיטתיות תביעות" (סעיף 13 לתצהיר), מכאן שלא רק שהמבקשת לא הצביעה על איזושהי ראייה שיכולה לבסס טענה ל"שיטה" או ל"קביעה שרירותית של שעורי נכות" אלא שגם אין מדובר ב"רופא החברה" שקובע 'באופן שרירותי' או 'באופן רוחבי/ עיקרוני' את הנטען על ידי המבקשת, והמשיבה נעזרת ברופאים חצוניים רבים ובלתי תלויים, וממילא אין קביעה של המשיבה, ולא הוצג אחרת, כי בכל מקרה בו מייחס הרופא מטעם המשיבה 50% ומטה למצב רפואי קודם, נקבע שלא מיתקיים קשר סיבתי, כנטען על ידי המבקשת.

...

בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, די בקביעה זו כי לא שוכנעתי שקיים סיכוי סביר שהשאלות שהעלתה המבקשת תוכרענה לטובת חברי הקבוצה כהגדרתה בבקשת אישור התובענה הייצוגית, כדי לדחות את בקשת האישור, כך גם אומר, למעלה מהצורך כי ממילא נובע מהחלטתי כי אף התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות אינו מתקיים.

סוף דבר ראיתי לדחות את בקשת האישור זאת לאחר שבחנתי את שאלת התקיימותם של התנאים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות והגעתי למסקנה שאין להיעתר לבקשת אישור התובענה הייצוגית משלא מצאתי את בקשת האישור מתאימה להתברר כייצוגית.

אין בקביעה זו כדי להביא למסקנה שטענות המבקשת אינן ראויות לבירור כשלעצמן, אלא שהליך התובענה הייצוגית בהעדר תשתית ראייתית מינימאלית לקיום הליך שכזה, אינו האכסניה המתאימה לבירורן, ונכון היה למבקשת שתפעל לבירורן בהתאם להלכת פלוני.

זהו מושג שבדרך כלל מובא כאשר מדובר בתביעה נזיקית ולא בתביעה לפצוי בגין היתנהגות ביחסי עבודה הנידון בפנינו, במיוחד כאשר מדובר בתביעה לנזק לא ממוני.

במסגרת פיצוי זה נילקח בחשבון, הן תקופת ההתעמרות הקצרה יחסית, הן היתנהלותה של התובעת עובר להגשת התביעה אשר התרשמנו כי לא תרמה להרגעת הרוחות באגף ולתקינות היחסים בינה לבין אלי הממונה הישיר עליה (סע' 74), והן העובדה כי הנהלת הערייה וליתר דיוק אנשי משאבי אנוש ניסו כמיטב יכולתם להפריד בין התובעת לבין חבריה באגף לשביעות רצונה של התובעת, תוך שטיפלו באופן סביר, יעיל והוגן במקרה מורכב זה. שיחות בירור וניוד לטענת התובעת, היא הועברה ללא שימוע, בהחלטה בלתי חוקית ובשרירות תוך רמיסה ברגל גסה של כללי הצדק הטבעי, זכות הטיעון, חובת השימוע וחובת ההיוועצות עם ארגון העובדים.

מכל מקום, גירסתה של העיריה לא נסתרה, שלפיה "הליך של הוספת תקן לתפקיד כלשהוא בערייה הוא הליך מורכב, הכולל עבודה של אגף ארגון ותקינה ושל אגף תקציבים, והוא מבוצע רק במקרים בהם היחידה הרלוואנטית מצביעה על צורך אמיתי בתוספת תקן למצבת התקנים הקיימת בערייה, ואף זאת בכפוף לשיקולים אירגוניים ותקציביים כלל ערוניים" (נעמה/סע' 18).

בד בבד, ספק בעינינו אם התובעת לקחה בחשבון, כי הקלטות אלה יביאו לכך כי מחלקות אחרות בערייה יחששו לקלוט אותה בשורותיהן מחמת היתנהלותה.

...

עובר להתמודדותה בבחירות לוועד, פנתה התובעת לעובדי העירייה ובכללם לאלי ובצלאל וביקשה את תמיכתם בה. ביום 7.2.2018, במהלך צילום סרטון תדמיתי מטעם האגף לסיכום פעילותו לשנת 2017 במהלכו נדרשו העובדים ביום זה להקליט חלק מהסרטון במסדרון האגף בסמוך לחדר בקרת שירות, התרחש האירוע אשר אודותיו חלוקים הצדדים – אירוע אליו נדרש בהמשך.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין טענות התובעת בעניין זה להידחות.

אשר על כן, התביעה נדחית בעיקרה, למעט האמור בסעיף 99 לעיל.

חרף סכום התביעה (600,000 ₪) מזה, והסעד שנפסק מזה (25,000 ₪) לא מצאנו, בנסיבות העניין, ונוכח כללם של דברים, לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת.

אף בסוגיה אזרחית לחלוטין נקבע כי יש למנוע ניצול של מבחן הסעד על ידי אחד הצדדים כדי לבחור את הערכאה המתאימה לו באמצעות נסוחם שונים של כתב התביעה, וכי "לא יהיה נכון להותיר את גורל הסמכות תמיד בידי מנסח כתב התביעה" (רע"א 4890/15 אלוש נ' עירית טבריה (31.12.15), סעיף 5).

זאת, שכן חובת ההנמקה נגזרת מחובת ההגינות של הרשות המנהלית כלפי הפרט, ותכליתה למנוע קבלת החלטות שרירותיות או שגויות.

היתייחס לכך בית המשפט העליון בעיניין יעקובוב: "לכן עליו להביא סוגיה זו, כמצוות המחוקק, לפתחו של בית המשפט לעניינים מינהליים. אכן, יש להניח כי תוצאה זו תיגרום לחוסר נוחות ועלויות גבוהות יותר בניהול ההליך המשפטי עבור המשיב. זאת, שכן ייתכן והדבר יחייב את פיצול הדיון בתביעה. ברם נראה כי בהיבט המעשי מיצוי ההליך בבית משפט לעניינים מינהליים אף יביא לסיום ההיבטים הכספיים ללא צורך בדיון נוסף מאחר ואלה כשלעצמם לרוב ניתנים לכימות ללא צורך בבירור משפטי נפרד. כך או כך, השיקול האמור בדבר פיצול הדיון שעשוי להתעורר לא יכול לגבור על כוונתו הברורה של המחוקק שעניינים אלו ידונו בפני ערכאה מנהלית. ככל שייקבע שנפל פגם מינהלי בהתנהלות המישטרה, יוכל המשיב למצות את תירגום פסק הדין לערכו הכספי ואף במידת הצורך לפנות לערכאה המתאימה לבירור זכאותו לסעד כספי שלטענתו צומחת מכך." (סעיף 9; ההדגשה אינה במקור).

וכפי שהודגש בעיניין גליק: "איני בא לשלול את האפשרות לתבוע את הרשות הציבורית בנזיקין בגין הפרה של נורמה הלקוחה מהמשפט המנהלי, ועל כך אעמוד בהמשך. גם העובדה שמדובר בעניינים הקשורים לבטחון הציבור אינה שוללת תביעה כאמור, שהרי בתי המשפט האזרחיים דנים כעניין שבשיגרה בתביעות פיצויים בנזיקין כנגד כוחות הבטחון, תוך בחינה אם מדובר ב'פעולה מלחמתית'. אלא שבמצב הדברים הרגיל, תביעה כאמור ראוי שתוגש אך כסעד משלים, כאשר נוצר 'מעשה עשוי' והתגבש נזק שאינו ניתן עוד לתיקון באמצעות דרך המלך של ציווי (דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כלכלי כרך ג 392-393 (2013))" (סעיף 12 לפסק דינו של כב' השופט עמית).

...

המסקנה מכך היא שמדובר בטענות של התובע כנגד סירוב הרשות ליתן לו אשרת עולה מכוח חוק השבות – ענין הנתון מפורשות לסמכות עניינית ייחודית של בית המשפט לעניינים מנהליים.

בענייננו, סבורני כי בכל מקרה, אין בנמצא נסיבות מעין אלה כך שהתוצאה זהה.

לאור כל האמור, נקבע כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

נתוק הקשר הסיבתי גם אילמלא מסקנתי שאין לקבל את טענת התובעת להתרשלות הנתבעות, אין הטיל על הנתבעות אחריות משלא הוכח קשר סיבתי משפטי ועובדתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעות לבין הנזקים הנטענים, וכן משקשר זה ככל שהיה נותק בשל היתנהלותה הרשלנית של התובעת - בבחינת אשם מכריע במובנו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

את סכום התשלום הנדחה, עליה הסכימה התובעת לוותר בהעדר היתר, אישרה התובעת בחקירתה הנגדית שהיא קבעה התובעת באופן שרירותי "מהאינטרנט". אפנה לעדותה: ערב החתימה על ההסכם מול הקונים, מאיפה הוצאתם את הסכום של 540,000 ₪? מגוגל (עמ' 25 שו' 14-15).

יחד עם זאת, היה מקום להפחית מכל סכום שהיה נפסק לחובת הנתבעות במסגרת התביעה דמי הישתתפות עצמית בסך של 100,000 ₪, הוא סכום ההישתתפות העצמית של הערייה - ולא את סכום ההישתתפות העצמית של הועדה המקומית לתיכנון ובנייה בסך של 500,000 ₪.

...

ההודעה לצד שלישי, אף היא, נדחית.

בשים לב לתוכן חוות דעת השמאי צור והשפעתה על תוצאות ההליך, אני סבורה שסכום זה חורג מהוצאות סבירות והוגנות שיש לפסוק, וכי בגין חוות דעת המומחה צור ועדותו על התובעת לשלם לנתבעות סך כולל של 15,000 ₪ בנוסף לסכום הוצאות שפסקתי לעיל.

עם זאת לאור קביעותיי ביחס לכיסוי הביטוחי, אני סבורה שיש לחייב את איילון בתשלום הוצאות אגרת משפט של הנתבעות בגין ההודעה לצד שלישי כפי שפסקתי.