לפי התובעים הודעת העיקול טומנת בחובה אלמנט הפירסום כדרישת חוק איסור לשון הרע, משבוצעה מול כלל התושבים, באופן לא מידתי , רק כפעולת נקם גרידא , במטרה להכפיש את שמם ולהפעיל עליהם לחץ, כל זאת בנגוד לכללי הצדק הטבעי והמנהל התקין בהעדר שקיפות, כאשר החוב נידרש ללא פירוט למהותו או אופן התהוותו או חישובו, כאשר חלקו למצער , גם לשיטת הנתבעת, התיישן.
וכי אין בידי התובעים כל ראיה לבסס את טענתם כי הוא התנהג ביודעין, בכוונת מכוון, מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו.
לפי התובעים, לא חלה חסינות מתוקף הוראות סעיף 13 לפקודת הנזיקין לנתבע, שכן מעשיו אינם נחשבים כפעולות שביצע במסגרת תפקידו, מאחר ומדובר בפעולות גבייה לא חוקיים, כי מדובר בפעולות שלא נעשו למטרות עבודתו אצל הנתבעת , אלא למטרותיו הוא וממניעים אישיים פסולים, כאשר, יש להזכיר, הנתבעת בעצמה לא נקטה בכל פעולה מלבד הגשת אותה בקשה למשרד הפנים למחיקת חובות העבר של התובעים.
כאמור, המישור הנורמאטיבי לשאלת החסינות הרלוואנטי לענייננו מצוי בסעיפים 7א' ו-7ג' לפקודת הנזיקין, אשר קובעים כדלקמן:
"7א. (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.
אחת הטענות שהעלו התובעים כלפי הנתבע, הייתה אודות "ההתרברבות" האישית שלו מול התובע ובא כוחו שייצג אותו בהליך בבית הדין האיזורי לעבודה, שם טענו התובעים כי, הנתבע הבטיח כי את הכסף שמגיע לתובע הוא לעולם לא יקבל ומאז התחילה מסכת העיקולים של הנתבעת.
...
כן, אני סבורה כי לא הוכח בפניי שהתקיים החריג של מצב מובהק בו פעל המבקש ממטרה אישית ובאי חוקיות בעליל, במיוחד לאור טענותיה של הרשות הציבורית.
סוף דבר:
נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה וקובעת, כי עומדת לנתבע חסינות בהתאם לסעיף 7א(א) לפקודה.
משכך, ובהתאם לסעיף 7ג(ב) אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע .
