תביעת נזיקין בגין הפרת חוזה חבילת נופש

התובע, באמצעות מר קטשווילי אשר התייצב לדיון יחד עימו וכנציג מטעמו, טען כי הנתבע 2 קיבל את הכספים לחשבון הבנק שלו, אך לא הציג כל ראיה שהיא לטענה זו. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי קיימת עילת תביעה כלשהיא, בין מכוח דיני החברות ובין מכוח דיני הנזיקין, נגד הנתבע 2 באופן אישי.

האם התובע זכאי להחזר התשלום עבור חבילת הנופש, ואם כן האם להחזר מלא או חלקי בכתב תביעתו תובע התובע החזר של מלוא התמורה אשר שולמה על ידו, ובדיון בפניי חזר (באמצעות הנציג מטעמו) על דרישתו זו. הנתבע טען בכתב הגנתו כי התובע מחוייב למדיניות הביטול על פי דין או על פי ההסכם בין הצדדים, וכי לאור העובדה שהתובע ויתר במועד הרלבנטי על הזכות לקבלת החזר חלקי, הוא אינו יכול לידרוש כעת החזר כלשהוא (סעיפים 15-20 בכתב ההגנה).

מכאן שעבור הטיסה זכאי התובע להחזר יחסי מעלות כלל חבילת הנופש לפי חישוב של: (920/2,400X ($ 8,625 ש"ח = 3,306 ש"ח. החזר עלות רכיבי חבילת הנופש הנוספים לגבי יתרת עלות חבילת הנופש, קרי סך של 5,319 ש"ח, אני סבור כי השאלה המשפטית הרלבנטית היא האם מיתקיים במקרה זה סיכול כאמור בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), הקובע: "(א)   הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהם או שלא ראה ולא היה עליו לראותם מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

...

מכאן שעבור הטיסה זכאי התובע להחזר יחסי מעלות כלל חבילת הנופש לפי חישוב של: (920/2,400X ($ 8,625 ש"ח = 3,306 ש"ח. החזר עלות רכיבי חבילת הנופש הנוספים לגבי יתרת עלות חבילת הנופש, קרי סך של 5,319 ש"ח, אני סבור כי השאלה המשפטית הרלבנטית היא האם מתקיים במקרה זה סיכול כאמור בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), הקובע: "(א)   הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהם או שלא ראה ולא היה עליו לראותם מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

בנסיבות אלו, אני סבור כי יש לראות את ההסכם ככזה שסוכל, בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק החוזים תרופות.

במקרה דנן, ולאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלבנטיים, אני סבור שיש לחלק את הנזק בין הצדדים, באופן שהתובע יישא ב- 30% ממנו, והנתבעת ב- 70%.

מכאן, שמעבר לעלות כרטיס הטיסה, אני קובע כי על הנתבעת להשיב לתובע 70% מיתרת התמורה בגין חבילת הנופש, כלומר סך של 3,723 ש"ח. סיכום ההחזר המגיע לתובע בהתאם לאמור לעיל, זכאי התובע להחזר של מלוא עלות הטיסה בסך 3,306 ש"ח, וכן להחזר חלקי של עלות יתר רכיבי חבילת הנופש, בסך של 3,723 ש"ח, ובסך הכל 7,029 ש"ח. סוף דבר אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,029 ש"ח, וזאת תוך 30 יום מהיום שאם לא יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

משכך לא רק שלא מדובר בתנאי מקפח אלא שמדובר בהסכם התואם את הדין הנותן לגיטימציה לאנטרס של ספקים ספציפיים ובמקרה דנן, אלו המעניקים שירותי תיירות לחו"ל. דין זה משליך גם על מערכת השיקולים החוזית שכן המושג "השבה" בעקבות ביטול לא נועד להעניק סעד "רק לצד המפר" ואם לא נקרא לו "מפר" אזי "מבטל". כאשר הסיבה לביטול נעוצה בצד אחד להסכם, שאלה גדולה היא האם הצד שכנגד צריך לשאת בתוצאות, האם הצד שכנגד הוא "חברת הביטוח" של חברו? גם אם נפרש את סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) בצורה המקילה ביותר עם התובע, עדיין ההשבה איננה אוטומאטית, התנאי להשבת הכספים לתובע הוא שישיב הוא לנתבעת את שנשאה בו-את הוצאותיה והתחייבויותיה בעקבות ההסכם, את זאת, קשה מאד להשיב ולפחות במלואו שכן אם התובע הודיע על ביטול העסקה יום אחד לפני הטיסה ואם בכך למעשה נימנעה מצד אחד האפשרות למכור את מקומו בטיסה ובמלון לאחרים עובר לביטול ומצד שני וזו הנקודה החשובה, נוצרה מערכת נגזרת של התחייבויות מצד הנתבעת לספק ומהספק לנותני השרות (למשל חברת התעופה, מבצעי ההעברות, המלונות וכיו"ב) הרי אם הנתבעת או הספק יהיו מחויבים לשלם עבור התובע, ייוצר מצב אבסורדי בו הסיבה לביטול העסקה נעוצה בתובע ומי שנושא בתוצאות הן הנתבעת או הספק.

הווה אומר שכדי לחייב את הנתבעת (ובעקיפין את צד ג') במלוא סכום ההשבה על התובע להוכיח עוולה נזיקית או עילה חוזית וכאלה אין בנמצא, התובע לא עמד בנטל זה ולא הוכיח כי הנתבעת (או צד ג') פעלו באופן חריג, בלתי סביר, לא בהתאם לדין ולא פחות חשוב לא הוכיח קשר סיבתי בין פעולה כזו לתוצאה בגינה תבע.

במקרה דנן לא מדובר בתביעה לאחריות טיב חבילת הנופש והנני רואה בנתבעת כמי שמייצגת לכל דבר ועניין את צד ג', גם בפועל היא זו שלקחה על עצמה (ובצדק) את הפניה לצד ג' בעיניינו של התובע).

...

מכל מקום, הנני מעדיף את הראיה האובייקטיבית בדמות המסרון ממנו עולה בוודאות שלתובע לא אכפת שבמועד ההזמנה ומרגע שתאושר, "..יהיו דמי ביטול מלאים" כלומר הסוכן מתרה ומזהיר והתובע כותב לו חזרה: "מאשר". התובע חוזר על האישור למחרת (18.8.15) "אני מאשר את בית המלון" ואז לאחר כמעט 3.5 שעות משיב לו הסוכן "המלון מאושר". כלומר, התובע איננו יכול לטעון דבר כנגד דמי הביטול כשהוא מאשר ללא היסוס וללא תהייה כי הוא מודע לכך שבמקרה של ביטול יאלץ לשאת בדמי הביטול המלאים ומתקבלת הטענה כי בעקבות האישור, המלון כבר אושר ואם המלון אושר, מן הסתם גם הטיסות וההגעה אליו אושרו (ואיש לא טען אחרת).

סוף דבר מרביתה של התביעה נדחית מהנימוקים דלעיל.

הנני מחייב את הנתבעת להשיב לתובע סך של 5,500 ₪ כולל דמי הביטול ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 1200 ₪+מע"מ. הנני מחייב את צד ג' לשפות את הנתבעת בסך 3,500 ₪.

הבקשה דנן היא : לאשר את התובענה כייצוגית בעילה של הפרת סעיף 14ה (ב)(1) לחוק הגנת הצרכן תשמ"א (להלן: "חוק הגנת הצרכן" או "החוק" ) המהוה גם עוולה נזיקית לפי סעיף 31(א) לחוק, ובעילה של הפרת חוזה ההיתקשרות (מיסמך התנאים) לרכישת שירותים מהמשיבה, ולמתן פיצוי והשבה מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות").

ההודעה האמורה של אלה בדבר מספר הבנות שמעוניינות לבצע הזמנה של חבילת הנופש, לא מהוה "רכישת שירות" וודאי שאין מדובר ברכישת שירות "לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". בעירעור צמח נקבע כי: "המזמין הוא צרכן לאורך כל הדרך, ממעמד הרכישה ועד קבלת השרות. הנוסעים האחרים בהזמנה הם לכאורה צרכנים מרגע קבלת השרות, באופן העולה בקנה אחד עם ההגדרה שבחוק. באשר למונח "חוזה" – כל כרטיס טיסה הוא חוזה שבגין ביטולו יש לשלם דמי ביטול.

...

על כן, אין בידי לקבל את הגדרת הקבוצה כפי שהתבקשה על ידי המבקשת, אלא הריני מורה כי יש לצמצמה כך שתכלול צרכנים שביטלו עסקת מכר מרחוק שנעשתה באמצעות שיווק של חברת RBG ולא קבלו השבה (בניכוי דמי ביטול) חרף זכאותם על פי הדין.

סוף דבר ככל שהדבר נדרש לשלב זה של ההליך, נראה כי יש למבקשת עילת תביעה אישית, כי הבקשה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה כהגדרתם בהחלטה זו; ויש אפשרות סבירה שהשאלות הללו יוכרעו לטובתם.

נחה דעתי כי בנסיבות העניין, המכשיר הייצוגי הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקות וכי מתקיימים כלל התנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית.

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 5,000 ₪ בגין הפרש סכומים שהושבו לתובע מאת הנתבעת בעקבות ביטול חבילות נופש וטיסות מחמת משבר נגיף הקורונה.

הסוגיה מעלה לדיון את שאלת הסיכול החוזי, אשר אליה מתייחס סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, על רקע התפרצות נגיף הקורונה בעולם, והשלכותיה מרחיקות הילכת של מגיפה זו על כל מישורי החיים, בישראל ובעולם כולו.

לענייננו יפים דבריה של כב' השופטת נועה גרוסמן: "כיום תביעות בגין עגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעיניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם , אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עגמת הנפש דוקא, על כן, יש להזהר בטענת עגמת הנפש בעניינים אזרחיים כדנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדים". (ת.א (ת"א) 103072/98 רותי רם און נ' סנאורה בע"מ.)(11/02/04) (פורסם במאגרים משפטים [פורסם בנבו]).

...

אין חולק עוד כי התובע זכאי להשבה של הסכומים ששילם, אולם בצד זאת, סבורני כי יש מקום להורות בנסיבות שנוצרו, משיקולי צדק, על ניכוי דמי הביטול.

גם משום כך, אני סבור כי קמה לנתבעת זכותה לדמי הביטול הקבועים בקבלה, שהרי לשם השבת הסכומים שעה שענף התיירות חווה טלטלה קשה עקב משבר נגיף הקורונה, נדרשה הנתבעת לפעול למול הספקים כאמור, בעודה סופגת נזקים והפסדים בעצמה מחמת המשבר העולמי.

סוף דבר אני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 334 ₪, בצרוף הוצאות משפט בסך 300 ₪ ובסה"כ 634 ₪.

יצוין כי התובע סומך תביעתו על הוראות תקנות 1(ה), 2(ג), 3(ג) לתקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), תשס"ג-2003, לפיהן מפורטות בין היתר, חובות המוטלות על סוכנות נסיעות בעיניין תנאי גילוי מידע ודרכי ביטול חבילת התיור שנרכשה.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי על פי כללי בררת הדין, הדין הישראלי אינו חל במקרה דנן לנוכח תניית בררת דין המופיעה בתנאי השמוש בפלטפורמה (סעיף A19 לתקנון תנאי השמוש), אשר אושר על ידי התובע, והיות ומדובר בעילה של הפרת חוזה לפי דיני החוזים, הרי שבהעדר הסכמת הצדדים המבחן לקביעת הדין החל הוא מבחן "מירב הזיקות". כך טוענת הנתבעת גם לגבי כללי בררת הדין בדיני נזיקין, הדין החל הוא מקום ביצוע העוולה (ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 377 (2004); דנ"א 4655/09 סקאלר נ' יובינר, פ"ד סה(1) 735, 750-751 (2011)).

שיעור הפצוי: התובע זכאי לתבוע פיצוי הן בגין נזקיו הישירים (פיצויים בגין ניזקי ממון) והן בגין נזקים לא ממוניים, כאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – "חוק התרופות"), כל זאת בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ו"בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

...

דברים אלה מקובלים עליי, ואני מאמצת אותם, לצורך הכרעה בפסק דין זה. מטעמים אלו אני קובעת כי הנתבעת הציגה לתובע מידע חסר והשמיטה פרטים מהותיים מהמידע שמסרה לו. על בוקינג היה לדעת כי על התובע היה להסדיר את התשלומים הנוספים טרם ההגעה ליעד, וככל שלא יוסדרו התשלומים טרם ההגעה לדירה תבוטל ההזמנה.

לאור המקובץ לעיל, אני קובעת כי הנתבעת כשלה בהעברת המידע והשמיטה פרטים מהותיים מהמידע שהיה עליה למסור לתובע, ומשכך נושאת באחריות לנזקיו של התובע כתוצאה מביטול הזמנתו על ידי בעל הדירה ומורה כי הנתבעת תשיב לידי התובע את הסכום שנגבה ממנו בסך של 7,017 ₪ .

סוף דבר התביעה מתקבלת במלואה.