תביעת נזיקין בגין הפרת הסכם שכירות רכב

המבקש הגיש תביעה לתשלום זכויות להן הוא זכאי לטענתו מכוח דיני העבודה, והמשיבים הגישו כתב התביעה שכנגד אשר כלל תשעה רכיבים, כשלצורכי בקשה זו רלבאנטיים השבעה הבאים: (1) הערכת חוסרים (8,000 ₪), המשיבים טענו בכתב התביעה שכנגד כי המבקש העביר כלים וחומרים מהרכב שהעמידו לרשותו למחסן כלשהוא בראשון לציון, ולכן נתבע הנזק המוערך בשל חוסרים (סעיפים 16-17 ביחד עם סעיף 36ב).

(2) עלות שירותי משרד החקירות (3,450 ₪), המשיבים טענו בכתב התביעה שכנגד שלצורך איתור הרכב הם נדרשו לשכור שירותי משרד חקירות, ולכן נתבעה עלותו (סעיפים 14-15, 18 ביחד עם סעיף 36ג).

וכך נאמר: "11. התביעה לפצוי בגין ביטול הזמנת עבודה (סעיף 31 לכתב התביעה שכנגד) היא אכן תביעה בעוולה נזיקית, החברה מבקשת למעשה פיצוי בגין הפרת חוזה עם צד ג' שנגרמה בשל מעשיו של התובע, אלא שמדובר בעוולת גרם הפרת חוזה, סעיף 62(א) לפקודה המצויה בסמכותו של בית הדין.

...

צודק המבקש בטענתו זו, אך לא במסקנה המתבקשת ממנה.

לבסוף, נעיר כי למסקנה זו הגענו על סמך יישום שלושת המבחנים שנקבעו בענין רוחם ובלי להידרש להלכה בדבר הריסון הנקוט בסילוק תובענות על הסף.

סוף דבר – הערעור על ההחלטה שלא לסלק על הסף את שבעת הרכיבים המפורטים בסיף 1 לעיל – נדחה.

אלא שהרכב לא הוחזר במועד המוסכם לתובעת ובדיעבד הסתבר כי נתפס על ידי צד ג', משטרת ישראל, הוחזק על ידה עד ליום 12.1.17 והושב לתובעת רק במועד זה. בהתאם לתחשיב של 290 ₪ ליום X 51 יום, תבעה התובעת מהנתבע תשלום בסך 14,370 ₪.

מאחר והמשטרה לא פעלה בשרירות אלא בשקול דעת ובסבירות – ועל פי סמכותה בדין, אין לחייבה בנזיקין בגין פעולותיה.

המחלוקת היא משפטית גרידא לקביעת גדר האחריות של כל צד בנזק שניגרם לתובעת עת הופר הסכם השכירות והרכב הוחזק על ידי משטרת ישראל.

בנסיבות העניין, הנני קובעת כי הסכם השכירות סוכל וחלות על הפרה זו הוראות סעיף 18(א) לחוק החוזים תרופות דהיינו, לא ניתן לאכוף את הוראות הסכם השכירות על הנתבע ולחייבו בתשלום בגין ימי החזקת הרכב על ידי משטרת ישראל או בפצוי כל שהוא בגין הפרה זו. ניתן לחייב את הנתבע אך ורק בעלות גרירת הרכב בסך 303 ₪ שכן מדובר בהוצאה שהוציאה התובעת על מנת להשיב את הרכב לידיה – כאמור בסעיף 18(ב) בחוק החוזים תרופות.

...

סוף דבר, התביעה נדחית בחלקה הארי והנתבע ישלם לתובעת סך של 303 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת הבקשה לביצוע השטר (21.5.17) ועד ליום התשלום בפועל.

מנגד תשלם התובעת לנתבע הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ כאשר מסכום זה יקוזז חובו של הנתבע כאמור לעיל.

מכוח דחיית התביעה, נדחית גם הודעת צד ג'.

בעניינינו, אין ספק כי לתובעת עומדת עילה נזיקית נגד הנתבע בגין עיכוב הציוד על ידו שלא כדין (ראו, סעיפים 49 ו-51 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), וייתכן שגם עילה לפיצויים בגין הפרת חוזה.

עם זאת, התובעת לא הודיעה בפירוש על ביטול החוזה, ודומה כי ההנחה לפיה הסכם השכירות, שהיה הסכם בעל פה ללא מועד קצוב, כבר אינו בתוקף הייתה מובנת מאליה, ונזכיר כי גם הנתבע לא חלק על כך. בנסיבות אלו, שאלה היא אם יש לראות במכתב ההתראה משום הודעת ביטול של הסכם השכירות בגין הפרה, או שיש לראות הסכם זה כאילו חדל להתקיים באופן טבעי שעה ששני הצדדים הבינו כי הוא הסתיים.

בע"א 186/77 סוכנויות (השכרת רכב) בע"מ נ' טרבלוס, פ''ד לג(1) 197 (1978) נחלקו דיעות השופטים בשאלה זו, ומאז התעוררה השאלה מספר פעמים.

אשר להיתנהגות הצדדים והעובדה שהנתבע הפר את הסכם השכירות, לאור האמור לעיל לגבי תכלית ההשבה שאלה היא מה המשקל, אם בכלל, שיש לייחס לעובדה זו. עם זאת, גם אם אניח כי בנסיבות מסוימות ניתן לתת משקל לשאלה אם תובע ההשבה הוא המפר או הנפגע, סבורני כי בנסיבות שלנו אין בכך כדי להטיות את הכף.

...

היינו סך הכול על הנתבע לשלם לתובעת סך של 20,356 ש"ח. אשר להוצאות, יש להביא בחשבון את העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה הקטן בלבד, אולם מנגד יש להתחשב בכך שדינה של התביעה שכנגד, שהוגשה על סך של 327,136 ש"ח, להידחות.

בנסיבות אלו, סבורני כי יש לפסוק לטובת התובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 22,500 ש"ח. לפיכך, התביעה מתקבלת בחלקה.

התביעה שכנגד נדחית.

בפני התובענה על סך של 20,000 ₪ שהוכתרה כתביעה נזיקית, שעניינה היתקשרות של התובע עם חברת השכרה בחו"ל שנעשתה באמצעות הנתבעת והנזקים שלכאורה נגרמו לו כתוצאה מהתקשרות זו. בפתח פסק דיני זה אציין כי התובענה הוגשה על ידי התובע – עורך דין במקצוע – בחלוף של 6 שנים, 11 חודשים ו-25 ימים מהיום שבו נולדה עילת התביעה – דהיינו 5 ימים לפני שזו היתיישנה.

הנתבעת הדגישה, אגב הפניה לנספח 3 לכתב התביעה כי: "המזמין יתבקש לחתום על הסכם שכירות למול חברה המקומית, כשתנאי ההסכם השכירות יחולו על המזמין והחברה המקומית. המזמין יוודא כי קיבל העתק מהסכם השכירות וישמור עליו גם לאחר תום תקופת השכירות" הנתבעת חזרה על האמור בתשובת החברה האיטלקית דהיינו כי התובע לא רכש נוזל נגד קיפאון, שמנים ברכב, על אף שבתחנת האיסוף יש שלטים המתריעים על כך. הנתבעת הפניתה לסתירות בעדות התובע ובנספחים שצרף לכתב התביעה וטענה כי התובע לא הציג אסמכתות להוכחת התשלומים שביצע לרבות תשלום לגרושתו בגין שיחות בטלפון הנייד.

בסוגיה זו אין לי אלא להפנות לת"ק 5543-04-09 כהן חללה נ' אירוסוויפט מיום 01.11.09 (נבו) בו נקבע בין היתר כי: "עוגמת נפש הוא ראש נזק הניתן לנפגע בשל הצער שגרמה לו ההפרה, ועל ראש נזק זה יש לבית המשפט האפשרות לפסוק סעד. כפי שקובע ס' 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א –1970:

...

על כן אני קובע כי התובע לא הוכיח בפני כי נגרמה לו עוגמת נפש ואני דוחה טענה זו של התובע.

על כן ובהעדר ראיות כי השיחות שנעשו, נעשו לחברה האיטלקית, כמו גם בהעדר ראיה לגבי התשלום לגרושתו של התובע, אם בכלל, אני קובע כי לא הוכח בפניי כי על הנתבעת להשיב סכום זה לתובע.

עסקינן בהליך שאינו שונה בהרבה מההליכים בסדרי הדין הרגילים שכן במסגרתו הוגשו כתבי טענות בהיקף של עשרות עמודים, בקשות ותגובות ונדרש ייצוג של עורך דין – ואין כל סיבה ששיעור הוצאות המשפט לא יהלום הליך זה. על כן אני מחייב את התובע בהוצאות משפט בסך של 7,000 ₪.

התביעה שלפני היא לחייב את הנתבעים לשפות את התובעת בגין הסכומים ששולמו בעקבות התביעה הנזיקית לרבות הוצאות בניהול ההליך המשפטי, וזאת מכוח היתחייבותם של הנתבעים כשוכרי הנכס, בהתאם להסכם השכירות ולאור הפרתו על ידם.

לא ניתן למנות את מירוץ ההתיישנות לפני כן משום שטרם בשלה הזכות לפנות בתביעה לבית המשפט לזכות בסעד (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673 (1984); רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (נבו 10.07.2011); ע"א 10192/07 פיסגת אשדוד הנדסה אזרחית בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (נבו 24.5.2010).

...

פועל יוצא מכך שגם הטענה לעשיית עושר ולא במשפט הייתה נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנות וככל שהייתי סבורה כי לא התיישנה הרי שהייתה נדחית לגופה.

התובעת תשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ש"ח ולנתבעים 4-2 סך של 10,000 ₪.