תביעת נזיקין בגין אלימות משטרתית והתעלמות מתלונות

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב- יפו בת"א 3400-08-11 (כב' השופטת יעל הניג) מיום 27.01.17, לפיו נדחתה תביעת נזיקין נגד משטרת ישראל בגין אי מניעת פשע.

בית המשפט לא היתעלם מאשר נימסר מפי שאער, כאילו אלפדל הרביץ לשתי נשים טרם לכן או הגרסה כי לאחר שאלפדל תקף אותו הוא רב עם מישהי – כל זאת לאחר שהמערערת נימנעה מלהעידו ובאופן שלא ניתן לבחון דבריו והסבריו, נוכח הגרסאות השונות, וכאשר השוטרים לא היו נוכחים ועדים לתקיפת אשה או שתיים ולא חזו בכל אינטרקציה אלימה מעת בואם.

בנגוד לאשר קבע בית משפט, הרי במקרה דנן קמה חובת זהירות קונקרטית, כאשר ניתן היה לצפות את המשך העימות והפגיעה הגלומה משימוש בסכין, זאת על רקע ההודעה שהתקבלה במוקד, השכרות, סימני הנשיכה והמתחם בו מדובר, וכאשר ניידות המישטרה הגיעו למקום ההתרחשות בעקבות אותה יוזמה של אזרח אשר דיווח כי הותקף ולא בדרך מקרה, ובאיזור מוכה פשיעה ואלימות.

כך גם התייחסה לנקודת המוצא של הגורם הבכיר בשטח, לפיה אכן המודיע ציין כי היה סכין וכך גם נשמע הדבר במוקד, אך הסכין לא נמצאה וכך גם לא היו סימנים שמישהו הותקף עם סכין, דהיינו לא היו סימני אלימות, וכי השוטרים מתמודדים שעה שעה בתלונות אשר ניתן לבררן בשטח, וכי קיימות הנחיות ומדובר למעשה היה בארוע מינורי, ארוע שקורה רבות במקום.

בנוסף קובע בית המשפט שם, כי: "מחובתה זו של המישטרה לשמירה על שלום הציבור נגזרת חובת הזהירות שלה כלפי הציבור הרחב. אלא שחובת זהירות זו כמובן אינה מוחלטת ואינה מקיפת כל, אם לא כן היינו מוצאים עצמנו במצב בו המישטרה חבה בנזיקין בגין כל עבירה שבוצעה בתחומי המדינה" (פסקה 23).

...

בהתאם הגיע למסקנה כי "לשוטרים לא הייתה אינדיקציה להפגנת אלימות קודמת ומסוכנות של אלפדל..." וכי לא נוצר אותו "קשר מיוחד" בין התנהגותו של אלפדל לבין ההחלטה לשחררו, וכי רק בדיעבד התברר שהאחרון היה בגדר "פצצה מתקתקת". עוד נקבע כי המערערת (התובעות בבית משפט קמא) לא הוכיחה שאכן השוטרים ידעו או היה עליהם לדעת על כך בזמן אמת.

העולה מהמקובץ, כי אין נימוק ראוי להתערב בפסיקתו של פס"ד קמא, לפיה הנסיבות כפי שאירעו באירוע הראשון, כלל לא הקימו את "הקשר המיוחד" בין התנהגות אלפדל וההחלטה לשחררו, מכיוון שלשוטרים לא היתה כל אינדיקציה להפגנת אלימות קודמת מצד אלפדל.

הנה כי כן, לאחר בחינת כל האמור, לא מצאנו כי יש מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא כי יש לדחות את התביעה.

בית משפט השלום הציג את השקפתו לעניין תביעות נזיקין בגין פגיעות גוף שהתרחשו במהלך משחקי ספורט: "מנקודת מבט מערכתית ומשיקולי מדיניות משפטית אין זה מן הראוי והרצוי שארוע – שהתרחש במהלך משחק רישמי במסגרת מוסדרת ומפוקחת כאמור ושנכללה בו פגיעה שנמצאה והוגדרה על ידי שופט המשחק בזמן אמת עבירה – יהווה ארוע שיש בו להקים עילת תביעה הראויה להתברר במסגרת תביעת נזיקין בבית משפט אזרחי", זאת, אף אם מדובר בפגיעה שנעשתה במכוון.

הנפגע הגיש כנגד השחקן הפוגע תלונה במישטרה אשר בעקבותיה הוגש כתב אישום בטענה שהתיקול היה מכוון.

לגישה רביעית זו, אם כן, בין אם נידרש סטאנדרט זהירות של "היתעלמות פזיזה" כדי להטיל חבות נזיקית בגין רשלנות, או פחות מכך, מוסכם כי, מחד גיסא, אין די בטעות סתם בשקול הדעת או בעבירה שגרתית על חוקי המשחק כדי להטיל חבות, ומאידך גיסא – אין צורך בכוונה לפגוע על מנת שתוטל חבות.

מעדותו של מר שטרית עולה באופן ברור וחד משמעי כי המקרה דנן הוא מקרה חריג מאד ויוצא דופן: "פגיעה קשה מאד וחריגה אותה לא אשכח", "היתנהגות אלימה ברמה הקיצונית ביותר במלוא מובן המילים", "בכל שנות עבודתי כשופט לא הייתי עד לעבירה כה אלימה וחמורה". מעדותו נלמדת גם המסקנה כי המטרה הדומינאנטית אשר עמדה בבסיס פעולת הנתבע הייתה פגיעה בתובע ולא ביצוע מהלך רגיל ושיגרתי של המשחק.

...

התובע טוען כי הנתבעים לא הביאו ראיות הסותרות את המסקנה ששחקנים בכירים משחקים עד גיל 40-35.

מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו כי התובע מוגבל בביצוע פעולות פיסיות מאומצות עם עומס רב על הברך כולל עיסוק בכדורגל או ספורט עם ריצה, ומכאן המסקנה כי התובע לא יכול היה ולא יוכל בעתיד לשוב ולשחק כדורגל מקצועי.

המסקנה היחידה היא, כאמור, כי התובע היה שייך למספר מצומצם של שחקנים בכירים המשתכרים ברמות הגבוהות ביותר בליגת העל ולכן הנתונים לגבי שכר ממוצע בליגת העל באותה העת אינם רלוונטיים לגביו.

התביעה הוגשה בגין נזק אחרון זה. במישור עוולת הרשלנות נטען, בין היתר, כי הנתבעת העסיקה את התובע בסביבת עבודה מסוכנת; הורתה לתובע לעבוד בסביבה עוינת ומסוכנת; היתעלמה מתלונות התובע וכן מיתר תלונות העובדים בקשר להתנהגותו האלימה והבעייתית של מ' מ'; העסיקה והמשיכה להעסיק עובד אלים אשר קלל, איים ותקף עובדים כדבר שבשיגרה; עצמה עיניה מהבעיות שהתרחשו במטבח המלון חרף ידיעתה על קיומן של בעיות בין העובדים ושמקורן באותו מ' מ'; לא חקרה כלל או לא חקרה מספיק לבירור תלונות התובע ויתר העובדים כנגד מ' מ'; לא נקטה בהליכים משמעתיים נגד מ' מ'; לא מנעה הישנות מקרי האלימות שהעובד מ' מ' היה מעורב בהם; לא זימנה אותו לבירור בפני קב"ט המלון; פיטרה את מ' מ' על רקע תקיפה של עובד אחר אך פעלה להחזרתו לעבודה תוך מספר חודשים חרף הרקע לפיטוריו; לא הגישה תלונה במישטרה; היתעלמו מארוע תקיפת התובע על ידי מ' מ' יום קודם הארוע השני; לא דאגה לשבץ את התובע במשמרות שונות מהמשמרות של מ' מ'; לא התקינה מצלמות אבטחה ובקרה במעברים או בפרוזדורים לשם תעוד מעשים אלימים בתוך המלון; לא צפתה ארוע הנזק מקום שמעסיק סביר היה צופה אותו.

יתרה מכך, מעשה אלימות המבוצע על ידי גורם זר מיתערב, לא ייחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון (בעניינינו המעביד) מן האחריות הנזיקית, אם נידרשת ממנו חזות מראש של המעשה האלים כאחת מן התוצאות האפשריות של המעשה או המחדל המהוים את האשם של הגורם המתרשל הראשון (ראו: ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס ואח' (20.5.79).

...

על יסוד כל האמור לעיל, שוכנעתי כי על הנתבעת 2 מוטלת חובת זהירות קונקרטית, משהיה עליה לצפות התרחשותו של אירוע אלימות, שהתממש בפועל.

לסיכום: התביעה מתקבלת במישור החבות, תוך השתת אשם תורם על התובע בשיעור של 40%.

אני קובעת מועד לקדם משפט, להמשך דיון בשאלת הנזק, ביום 8.6.2022, בשעה 09:00.

בית המשפט נידרש להכריע בשמונה תביעות; תביעות שהגישה התובעת כנגד הנתבע: תה"ס 63501-03-18 תביעה לאכיפת הסכם גירושין; תלה"מ 37382-01-19 תביעה כספית לקבלת משכורות שהוסתרו; תלה"מ 44948-11-19 בקשה למתן טפול פסיכולוגי לקטין; תמ"ש 38206-12-20 תביעה להגדלת מזונות ילדים; תמ"ש 38324-12-20 תביעה כספית בגין לשון הרע; תביעות שהגיש התובע כנגד הנתבעת: תמ"ש 52970-07-18 תביעה לביטול הסכם הגירושין וחלוקת רכוש; תלה"מ 16146-11-19 תביעה נזיקית בגין ניכור הורי; תלה"מ 46061-07-20 תביעה לביטול מזונות ילדים.

תביעה האשה לאכיפת הסכם הגירושין: כנגזרת להכרעה לדחיית תביעת האיש לביטול ההסכם, הרי שדין תביעת האשה להיתקבל באופן עיקרוני, אך אף זאת לא באופן גורף; שכן, לא ניתן להיתעלם מהעובדה שלאחר חתימת ההסכם, הצדדים חזרו לחיות יחד כבני זוג למשך כשלוש שנים, וניהלו חיים משותפים.

בתאריך 06.06.19 הגישה האם תביעה נזיקית "בשם ילדיה" הקטינים ת' וק', במסגרתה הועלו כנגד האב טענות חמורות המייחסות לו ארועי אלימות פיזית ומילולית רבים כלפי הילדים, החל מגיל צעיר ובמרוצת השנים, עד כדי היתעללות אשר גרמה להם נזקים קשים בעטיים הוא חב להם פיצוי כספי (בגין: הפסדי הישתכרות עתידיים; הוצאות רפואיות; עזרת צד שלישי לעתיד; כאב סבל; עלויות משפטיות; וכל נזק כלכלי נוסף או אחר שיימצא לנכון).

מבדיקת גורמי הרווחה ביחס למעורבות גורמי טפול נוספים, עלה כי הייתה מעורבות מישטרה, ובבדיקה מולם נימסר כי התיקים בעיניין חסרי ישע ובעניין הסמים ניסגרו, למעט תיק אחד בו התלוננה האם על אלימות כלפיה מצד האב ונימצא בבדיקה במחלקת תביעות.

...

טענת המשיבה שבמשך השנים המערער נתן לה מזונות במסגרת הסכם הגירושין אינה מקובלת עליי.

לפיכך אני מורה כי הטיפול המשפחתי יתקיים כפי שנקבע אצל הגב' ל' ג', ויפה שעת אחת קודם.

שתי התביעות ההדדיות של הצדדים לביטול המזונות ולהגדלת המזונות נדחות.

התביעה הכספית בגין לשון הרע שהגישה האישה נדחית, לאחר שנמצא כי האישה לא הוכיחה כי האיש עוול בעוולת לשון הרע ומנגד האיש הוכיח, כי קיימת לו הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות ודין התביעה להידחות.

כך גם היא ואחיה ע. ניסו, לא אחת, ליצור קשר עם התובעת על מנת לירתום אותה לטפול משפחתי ולהפציר בה להגיע לביתה על מנת שתדרוש מהבן הבכור לשוחח עמה ולמעשה להלחם על בנה, אך התובעת לא שעתה לשיחות אלה והתעלמה מהן לחלוטין.

כאשר עסקינן בתביעה נזיקית שעניינה נזק אשר נגרם כתוצאה מהפרת הסדרי ראיה נראה כי איזון נכון בין האינטרסים הנזכרים לעיל יהא במתן סעד מתוך דיני נזיקין אך ורק באם עסקינן בהפרה משמעותית וגסה של הסדרי הראיה אשר נעשתה בזדון ותוך קפוח מוחלט של טובת הקטין וזכויותיו של ההורה האחר, וכן אחר שנוודא כי אין בנמצא סעד חלופי אשר יהא בו מחד לרפא את הנזק לנפגע ומאידך לא לפגוע פגיעה יתירה במירקם המשפחתי".

כך אפשר ללמוד מהארוע שהתרחש כחודש ימים לאחר פטירת האב המנוח בו הורידה התובעת את הבן הבכור מרכבה בצומת אשקלון ונסעה בלעדיו לחופשה בעיר אילת; מהארוע בו ביקשה התובעת להגיש תלונה נגד הבן הבכור בגין ארוע אלים במהלכו איים הבן הבכור על הבן הצעיר באמצעות סכין; כך גם ניתן ללמוד מהארוע בעקבותיו החליפה התובעת את מנעול ביתה על מנת למנוע גישת כניסה של הבן הבכור הביתה וכן מאיומיה כי תשלח את הבן הבכור ללמוד בפנימייה.

בו אכן התובעת החליפה את מנעול הבית – עמ' 73 שורה אם כן, רגע השיא במשבר היה כאשר הבן הבכור איים לראשונה על הבן הצעיר באמצעות סכין, בחודש מאי 2013 , אז נראה כי גם התובעת עצמה הבינה כי השארותו של הבן הבכור בביתה מסכנת את חייו של הבן הצעיר עד כדי כך שפנתה לקבלת עזרה ממשטרת ישראל – ראו גם בעדותה של התובעת בעמ' 36 שורות 1-11 וכן מכתב מיום 03.06.13 שצורף למסמכים מיום 02.11.17 , במסגרתו מובע חששה של התובעת להחזיר את הבן הבכור הביתה וזאת לאחר שעזב לבית הנתבעת וזאת עוד קודם למועד הנטען במסגרת התביעה שבפניי.

...

על רקע כל האמור לעיל מצאתי בנסיבות העניין כי משתי הגרסאות הסותרות שהעניק הבן הבכור לבית המשפט לאמץ את זו בה מחזיקה הנתבעת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן : התביעה נדחית.

המזכירות תשלח החלטתי לב"כ הצדדים ותסגור את ההליך.