תביעת נזיקין בגין אירוע בשטחים נגד הגורם האחראי

79](#_Toc107851367)[ פתח דבר האם סעיף 5ב(א)(1) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים או החוק), הקובע סייג לאחריות המדינה בנזיקין, ביחס לנזק שניגרם לתושב שטח שהוכרז על-ידה כשטח אויב, הוא חוקתי? זוהי בתמצית השאלה המונחת לפתחנו במסגרת ערעור זה, והיא מתעוררת אגב תביעת נזיקין שהוגשה נגד המדינה, על-ידי תושב רצועת עזה, שהוכרזה על-ידי הממשלה כ'שטח אויב'.

על כן, בהנתן הסיכסוך המזוין הרוחש בין רצועת עזה לישראל, אשר למגינת הלב החל עוד זמן רב קודם לתיקון מספר 8, יש בהחלט מקום לתהות, אם היו תושבי הרצועה זכאים, לפי הדין, להגיש תביעות נזיקין נגד מדינת ישראל, בגין אירועים נזיקיים שהתרחשו לאחר הישתלטות החמאס על הרצועה, והחרפת המצב הבטחוני בין הניצים.

בכך, הסעיף מרחיב את ההגנה הנתנת למדינה מכוח הכלל מהמשפט המקובל אשר תוחם את משך חסימת הדיון בתביעות האויב לתקופת המילחמה הפורמאלית בלבד, וכן מרחיב את ההגנה הנתנת למדינה מכוח כלל דיראני אשר חוסם דיון בתביעותיהם של פעילי טירור בלבד (עם זאת, יוער כי הכלל מהמשפט המקובל וכלל דיראני חוסמים תביעות נגד כל גורם בכל עילות המשפט האזרחי, בעוד שההסדר דנן חוסם אך תביעות נזיקיות נגד המדינה).

מכל מקום, סוגיה זו איננה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך אין צורך להכריע בפרשנות סעיף 5ב(א)(1) לחוק במסגרת הליך זה. סוף דבר: אף לשיטתי דין העירעור שלפנינו להדחות, שכן כאשר מדובר בתביעה נזיקית של תושב עזה נגד מדינת ישראל, המתייחסת לארוע המקיים זיקה הדוקה לעימות מול רצועת עזה, כפי שהדבר במקרה בו עסקינן, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט סולברג, כי הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה, המעוגן בסעיף 5ב(א)(1) לחוק, עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

...

מכל מקום, סוגיה זו איננה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך אין צורך להכריע בפרשנות סעיף 5ב(א)(1) לחוק במסגרת הליך זה. סוף דבר: אף לשיטתי דין הערעור שלפנינו להידחות, שכן כאשר מדובר בתביעה נזיקית של תושב עזה נגד מדינת ישראל, המתייחסת לאירוע המקיים זיקה הדוקה לעימות מול רצועת עזה, כפי שהדבר במקרה בו עסקינן, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט סולברג, כי הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה, המעוגן בסעיף 5ב(א)(1) לחוק, עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל: אני מסכים עם חברי, השופט נ' סולברג, כי דין הערעור להידחות.

בהתאם, סבורני כי דין הערעור להידחות.

הצדדים חלוקים בדבר הרקע לעימות, אופן היתרחשות העימות, הגורם האחראי לו והשלכותיו, היות התלונה שהגישו הנתבעים משום לשון הרע אסור, וזכאותם של התובעים לקבל החזר על כספים ששולמו לנתבעים בגין הנופש.

הנתבעת 1 אמרה להם "אין מה לעשות, אלו תנאי שטח והציליות יעופו לך עוד מיליון פעמים". כאשר שאל התובע 1 מדוע הקרוונים לא מוכנים ענתה הנתבעת 1 כי השוכרים הקודמים סרבו להתפנות ורק בעזרת המישטרה פונו לבסוף.

ממכלול הראיות בתיק עולה כי עוד בטרם הסלים הארוע, היו הנתבעים חסרי סבלנות בלשון המעטה כלפי התובעים או בגלל אירועים קודמים.

המאורעות שארעו החל מרגע יציאתה של הנתבעת מהרכב כדי להעביר הדרכה לתובעים, ועד הגעת מישטרה למקום הם המצויים במרכז המחלוקת העובדתית בהליך זה. מאחר שעיקר טענתו של התובע 1 היא כי הנתבע 2 הגיש נגדו תלונת שוא אזי יש לבחון את האירועים החל מאותה נקודת זמן בהתאם לעדויות העדים שהעידו בפני וזאת תוך השוואתן אל מול ההודעות שמסרו הנתבעים במשטרת ישראל, שביחס אליהן נטען כי מדובר בתלונת שוא.

באשר להתזת הפלפל הייתה לתובע 1 זיקה ישירה לתביעה בשל פיצוי הקשור לנזק שניגרם לו עקב השמוש בגז הפלפל כלפיו, טענה שמהותה היא בבירור בשל עוולת התקיפה (על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968, (להלן: פקודת הנזיקין)), אולם בכתב התביעה אין לעילה זאת זכר וטענה זו נזכרת בהקשר של סיכול החוזה ונזק לא ממוני של עוגמת נפש ולשון הרע.

...

ממכלול הראיות בתיק עולה כי עוד בטרם הסלים האירוע, היו הנתבעים חסרי סבלנות בלשון המעטה כלפי התובעים או בגלל אירועים קודמים.

אני קובעת כי במצב שנוצר לא ניתן היה לצפות כי התובעים ימשיכו וישכרו את הקרוונים למרות התנהגות הנתבעים כלפיהם ועל כן בצדק הצפינו לבאר שבע ולא מימשו את החופשה.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים לשלם לכל אחד מהתובעים סך 2,500 ₪ (בסך הכל 7,500 ₪).

עסקינן בתביעת נזיקין לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע עקב פגיעה משלט שהוצב שלא כדין.

התביעה הוגשה כנגד עריית ירושלים (להלן: "הערייה") וזו שלחה הודעת צד ג' כנגד משרד הבינוי והשיכון (להלן: "משרד השיכון") שנטען שיזם את הקמת השכונה וכי המקום היה באחריותו ובהחזקתו במועד התאונה, וזה שלח הודעת צד ד' כנגד אחים חסיד – חברה לבנייה בע"מ, שהנו היזם שביצע את עבודות הבניה למגורים ופיתוח השטח הצמוד (להלן: "הקבלן").

האחריות הערייה טוענת כי במועד התאונה אותו רחוב עדיין לא היה באחריותה, שכן העבודות של בניית כל התשתיות, הכבישים והמדרכות, נעשו על ידי משרד השיכון, אשר החזיק עדיין במקום בזמן הארוע והוא אחראי לו. מנגד, משרד השיכון טוען כי השלט היה מוצב בשטח פרטי ולאף אחד מהצדדים להליך זה אין אחריות עליו ולחילופין ככל שמדובר בשטח צבורי אזי האחריות מוטלת על הערייה.

מיקום השלט מכאן, נודעת חשיבות לשאלה היכן היה מוצב השלט, האם בשטח צבורי אשר באחריות מי מהנתבעים או בשטח פרטי השייך לגורם שאינו נמצא בתביעה.

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי יש לפסוק את הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי אשתו של התובע על דרך האומדן ולפסוק סכום זה לטובת התובע (ראו: ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (פורסם בנבו, 27.12.73); ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (פורסם בנבו, 26.02.85); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (פורסם בנבו, 14.08.90)).

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כדלקמן: נזק לא ממוני .

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 65,872 ש"ח בניכוי אשם תורם של 20%.

עניינה של התביעה שבפניי, תביעת נזיקין נגד הנתבעת בגין קיומה של עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה שנגרמה לכאורה כנטען ע"י התובע מטיפול רשלני בחקירת הארוע והטיפול בתלונתו מיום 9.3.2020 באופן שניגרם לו נזק בסך של 25,000 ₪.

בהתאמה התובע רשאי היה לפנות בהליך משפטי כנגד אותם גורמים, אם לשיטתו גרמו לו לנזק, אך זה בחר לתבוע את משטרת ישראל בהיותה "כיס עמוק" הגם שאינה המזיק.

ממילא יובהר כי לשם הטלת אחריות על הנתבעת בגין התרשלות יש להראות כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע, כי יחידה חוקרת סבירה היתה פועלת אחרת מכפי שפעלה היחידה החוקרת של הנתבעת בנסיבות כאן באופן שיש בו כדי ללמד על כך שהץנהלותה של הנתבעת כאן מהוה התרשלות ביחס לחובת הזהירות החלה עליה ביחס להתנהלותה של יחידה סבירה כאמור, וכי קיים קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין ההתרשלות המיוחסת לנתבעת.

כאמור, מחקירת החשוד שנערכה ביום 27.1.21 ( ר' הודעת חשוד עמ' 3 ש' 18-20 ) עלה כי שיטת העבודה שבה נהג במועדים הרלוואנטיים, כללה העברת המעטפות לנמעניהן, איסוף הציוד והובלתו אל מעבר הגבול/אל תוך השטחים - לשם העברתו והעמסתו על רכב אחר שם. ככל שיש ממש בדברי החשוד, הרי שלכאורה הועברה הסחורה שנאספה על ידו ישירות לרכב אחר מטעם מזמין העבודה, בין אם במעבר הגבול ובין אם בתוך השטחים, באופן שיש בו לכאורה כדי ללמד על כך שאף לו נקטה משטרת ישראל משנה זהירות ופעלה באופן מיידי, מיד עם קבלת פרטי החשוד עפ"י בדיקת טה"א, כדי לבצע הליך של חפוש בביתו או ברכבו, ממילא לא היה עולה בידיה לאתר את הסחורה, שהרי דיווח למישטרה הוגש כאמור רק ביום 12.3.20, כ-3 ימים לאחר נטילת הסחורה, ותשובות המעבדה לגבי טה"א, אשר ניכר כי בוצעו מיד, התקבלו ביום 24.3.20, קרי למעלה משבועיים לאחר הארוע.

...

מכל אלו, אני קובעת כי לא שוכנעתי כי פעולות המשטרה במקרה שלפניי מהווה הפרה של חובת הזהירות שחבה הנתבעת כלפי התובע כאן.

למעשה סבורני כי סביר יותר להניח כי אילו היה החשוד מעורב בתכנון וביצוע העבירה, הרי שסביר להניח כי פעל להסתרת הציוד ו/או למכירתו/העברתו מידיו בסמוך לאחר אירוע הגניבה, במיוחד נוכח העובדה שהשיק הבנקאי שנמסר על ידו לתובע היה מזויף ועובדות התרמית היו צפויות להתגלות בתוך זמן קצר.

מכל האמור אני קובעת כי לא זו בלבד שהנתבעת לא הפרה בנסיבות העניין חובת זהירות כלפי התובע בקשר עם איתור הציוד שנגנב, אלא שאף לו היינו מבקשים לראות בשיהוי שבטיפול בעניינה של התלונה משום התרשלות כלפי התובע, הרי שהנזק שנגרם לתובע לא הוכח, וממילא גם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין המחדל שלכאורה יש לייחס לנתבעת לבין הנזק הנטען.

הנתבעת טענה כי ככל שארע הארוע המוכחש, אין כדי להקים אחריות בנזיקין וזאת מאחר שהארוע המדובר מהוה סיכון שהנו "טבעי ו"רגיל" לביקור באתר החרמון שיש בו שלג בימות השנה בהם האתר פעיל ולפיכך מדובר ב"היסתכנות מרצון" של התובע.

נשאלת השאלה – האם הנתבעת צריכה הייתה לצפות את הנזק? על שאלה זו נקבע בע"א 145/80 ועקנין שלעיל, כי: "הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". כבוד הנשיא ברק ממשיך וקובע כדלקמן: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במיתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות." עוד לעניין האחריות הקונקרטית, אביא מדבריה של כבוד השופטת דרורה פלפל בספרה "הספורט בראי המשפט" (הוצאת פרלשטיין גינוסר), בעמ' 237: - "אין מחלוקת שלא כל פציעה של ספורטאי או תאונה במהלך ספורט במקום צבורי, תשמש עילת תביעה בנזיקין כנגד הרשות. יש מקרים של החלקה, נפילה וכיו"ב, שהם פועל יוצא מחיי יום-יום רגילים. יחד עם זאת יש מקרים בהם תקום אחריות של הרשות לנזק שקרה למשתמש בדרכיה ובמתקניה... בכך לא שונה רשות ציבורית ממפעיל מועדון ספורט או מפעיל בריכה פרטיים, שחייבים בחובת זהירות כלפי משתמשים" מן הכלל אל הפרט: בשאלה האם הנתבעת בעניינינו הייתה יכולה לצפות את הנזק שניגרם לתובע, סבורה אני כי פעילות בענף הסקי טומנים בחובם סיכונים, ומשכך ניתן לצפות התרחשותם של ניזקי גוף כתוצאה מפעילות שכזו.

מעיון בכתב התביעה, התצהירים והפרוטוקולים עולה כי תאונת התובע ארעה כתוצאה מכך שהחליק בשלג כאשר ביקש לשלח את בנו במזחלת והתכופף לצורך סיוע לבנו; יש להבחין בין פציעה שנוצרה בגין החלקה, שהיא תוצאת סיכון רגיל הכרוך בענף הסקי, לבין פציעה, שהיא תוצאה של יצירת סיכון בלתי סביר, כמו לדוגמא – בעיות במבנה השטח, מפגעים על הקרקע, דחיפות וצפיפות וכדומה (וראה: ת"א (י-ם) ת"א 21050/95 בן אברהם שלעיל).

...

אציין בעניין זה את דברי כב' השופט ד. לוין בע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1, 24- "פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסיבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב, שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו לבין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה 'סיכון סביר'.

מאידך לאור העובדה שהתובע נפצע ונותר עם נכות, גם אם הפציעה אינה באחריות הנתבעת, איני סבורה שיש מקום לפסוק במקרה זה הוצאות ריאליות ואני קובעת כי על התובע לשלם לנתבעת סך של 4,000 ₪ כתשלום חלקי מהוצאותיה.

התביעה נדחית.