תביעת נזיקין בגין אי ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ

(1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42; (2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו; (3) לקבוע, בכפוף להוראות סעיף 63, כי מיד לאחר הכרזת החייב פושט רגל יינתן לו הפטר לאלתר, מהטעם שאין בניהול הליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת לנושים, ובילבד שחלפו לפחות ששה חודשים מיום מתן צו הכנוס; על הפטר לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיפים 66, 67, 69 ו-226.

באשר לטענת החייב כי ריצה את העונש שנגזר עליו, הרי שראוי לציין כי גם תשלום הפצוי שנפסק במסגרת התביעה האזרחית (הנגררת לפלילים) שהגישה המבקשת הוא חובה שאין להקל בה ראש, על אף טענות החייב כי הוא חפץ בניהול ההליך, על מנת לחיות את שארית חייו בכבוד ואין להיתעלם מהאנטרס של המבקשת לפתוח דף חדש ולשקם את חייה, תוך קבלת הסכום שנפסק לטובתה במסגרת התביעה הנזיקית.

אני מבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגד החייב, אך מורה כי הביטול ייכנס לתוקף בעוד 90 יום, על מנת לאפשר לנושים לנקוט בהליכים בתיקים פרטניים.

...

בכל הנוגע לשאלת חלוף הזמן, סבור אני כי נוכח חומרת המעשה, משקלו של חלוף הזמן (ובענייננו חלפו כ - 22 שנים מיום האירוע) הינו נמוך, ואין בו כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי [(ר' והשווה: פש"ר 18761-05-15 חמזה נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, ניתן ביום 20.2.16)].

מכל המקובץ, מסקנתי היא כי יש להורות על ביטול הליכי פשיטת הרגל בהם נקט החייב.

אני דוחה את בקשתו של החייב להכריז עליו כפושט רגל.

רק לאחר קיום תנאים אלה, שוחרר התובע מהמעצר וצו עיכוב היציאה מהארץ בוטל.

שיקול נוסף הצריך לעניין הוא סופיות הדיון, שהרי מתן אפשרות להגיש תביעת נזיקין בגין מעשהו או מחדלו של נושא משרה שפוטי בהליך שהסתיים, כרוכה מניהּ וביהּ בפתיחתו מחדש של הדיון באותו עניין, בהליך מאוחר, ואפשר שהעניין ישוב ויידון גם בשלישית וברביעית וכך הלאה עד אין סוף.

מהראיות אשר הוגשו מטעם הצדדים לא הוכח כי דייני בית הדין פעלו מתוך זדון או למצער - שהחלטותיהם ניתנו ברשלנות רבתי: דייני בית הדין ניסו לברר את מעמד התובע וגב' בריקס בארץ, ומשהתובע לא נכח בישיבה, קיבל בית הדין את בקשת ב"כ גב' בריקס להאריך את צו עיכוב היציאה מהארץ ב-30 יום (פרוטוקול ישיבה מבית הדין האיזורי ירושלים מיום 18.4.2013 שצורף כנספח 10 לכתב התביעה; נספח 5 לתצהיר הנתבעת).

אמנם פסק הדין בוטל אך גם זאת רק לאחר שהבקשה לביטולו נדחתה בשל אי הגשת תשובה מטעם הנתבעת והגשת בקשה נוספת מטעם הנתבעת בעיניין ביטול פסק הדין.

...

דין טענה זו אף היא להידחות.

טענה זו שנטענה בעלמא אינה סבירה ואף לא בוססה בראשית ראיה ועל כן דינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

יצוין כי ההיתנגדות לתביעה נידונה במסגרת תא"מ (קריות) 50889-08-15, ושם הנתבעת הסכימה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, והסכימה למחיקת התביעה נגדו.

התובע עתר לפיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, וכן פיצויים מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לרבות בגין החזר עלות כרטיס טיסה חדש בסך 1,500 $, סכומים המצטברים לסכום התביעה.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של עוה"ד מרדכי כהן ניסן (להלן: "עו"ד כהן") אשר טיפל עבור הנתבעת בהליך הגביה מול התובע ופעל בין היתר להגשת תביעה על סכום קצוב כנגדו והטלת מיגבלות שונות; כן הוגש תצהירו של מר סועאד מוסא (להלן: "מוסא"), מנהל מחלקת הגביה אצל הנתבעת, שהצהיר בין היתר, כי במועדים הרלוואנטיים היה לתובע נכס במקרקעין נשוא התביעה בתחום עריית שפרעם, בגינו לא שולמה ארנונה תקופה ארוכה.

...

אני סבורה אפוא כי סך של 30,000 ₪ משקף נכונה את נזקי התובע שלפניי, כאשר סכום זה כולל הן פיצוי ללא הוכחת נזק, והן נזקים נלווים שפורטו על ידי התובע.

סיכומים של דברים – התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 30,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪, ובתוספת אגרת תביעה ששולמה.

התובע מנגד, הגיש התובענה דנן לקבלת דמי שימוש עקב יציאתו מבית הצדדים לאחר שהוצא צו ההרחקה כנגדו.

ב- 19/08/2019, המועד בו היתקיים דיון בבקשתו לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, הגישה האשה בקשה לצוו הרחקה בגין ארוע שקרי שאירע לכאורה בחודש יוני 2019, כאשר באירוע זה היא הכתה את הבת וחודשיים לאחר מכן, הגישה תלונה כי האיש הוא זה שתקף אותה.

כך למשל במצב בו אחד הצדדים מורחק מהדירה עקב צו שפוטי, הרי שהוא אינו זכאי לדמי שימוש ראויים בתקופת ההרחקה, שכן אז אין ספק שהשימוש נימנע ממנו נוכח היתנהגותו ולא בשל השמוש שעושה בדירה בן הזוג השני ובנסיבות אלו, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים (ראו בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני, פורסם במאגרים משפטים ביום 09/04/2006.

האם האשה זכאית לכספים שהתקבלו מעו"ד לנזיקין ככל שאלו התקבלו אצל האיש טענות האשה הצדדים פנו לעו"ד בתחום הנזיקין כשנה לפני מועד הקרע לאחר שהאשה ניחבלה קשה בידה שעה שניסתה להפריד בין האיש לשכן.

...

אשר על כן, אני קובעת כי יבוטל העיכוב בסך של 5,265 ₪ מתוך חלקו של האיש מתמורת מכר הדירה אשר מעוכב אצל כונסי הנכסים.

שעה שהאיש מתנגד לחלוקה בהתאם לשיטה א והאישה אינה מתנגדת לחלוקה על פי שיטה ב, אני קובעת כי הזכויות הסוציאליות של הצדדים יאוזנו בהתאם לשיטה ב. באי כח הצדדים יגישו תוך שבעה ימים פסיקתאות מתאימות לחתימתי.

סוף דבר אני מורה כי מחלקה של האישה בתמורת כספי המכר יועבר סך של 16,625 ₪ לאיש בגין דמי שימוש כאמור בסעיף 19 לפסק הדין.

מדובר במספר לא מבוטל של הצהרות שהבהירו היטב את קוי המתאר וגדרי תביעתו ולכן מדובר בהודאה פורמלית של בעל הדין בתוך כותלי בית המשפט.

עיקר קביעת האחריות נעשה במסגרת עוולת הרשלנות, ובכל הקשור לתביעות נזיקיות בגין הפרת נורמות מינהליות, הפסיקה דחתה את האפשרות לראות את נורמות המשפט המינהלי כחיקוק לצורך סעיף 63 לפקודת הנזיקין, מהטעם כי "הפיכת חובות מתחום המשפט הצבורי ל'חובות חקוקות' [...] יש בה כדי להרחיב עד בלי סוף את האחריות הנזיקית ללא כל הצדקה" (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 90 (1994)).

בעיניין גליק נקבע כי המישטרה אינה חסינה מפני תביעות, על שימוש רשלני בסמכויות עיכוב או מעצר או חפוש שלא כדין, שנחשבת להתרשלות רגילה (ראו גם: ע"א 429/82 מ"י נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733 (1988), הוטלה אחריות על המישטרה בגין אי ביצוע צו עיכוב יציאה מהארץ;ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 (1984) הוטלה אחריות בגין ביצוע צו שפוטי כנגד האדם הלא נכון; בע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 272 (1990) הוטלה אחריות על המישטרה בגין אי חיבור מערכת אזעקה של מלטשת יהלומים למוקד משטרתי).

...

אינני מקבל עוד את הטענה שנפל פגם בהבאת התובע תחילה לנקודת המשטרה ב-"מחכמה" ולאחר מכן הובלתו לתחנת בית אליהו.

לכן אין להטיל חבות על המשטרה בשל כך. סוף דבר, לא מצאתי להטיל אחריות על המשטרה בשל האירועים נשוא האירוע השני ויש לדחות את התביעה בהקשר זה. הסעד והתוצאה לתובע נגרם נזק כתוצאה מהחזקתו במעצר במשך מספר שעות (מהבוקר עד ששוחרר בסביבות השעה 16:00) בדמות פגיעה בחירותו.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.