נוכח סרוב המבטחת של המיניבוס להכיר בחבות, הגיש התובע תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ובמסגרתה תבע את המבטחת מנורה ולחילופין את "קרנית".
"קרנית" הכחישה גם היא החבות וטענה כי התאונה מכוסה על ידי "מנורה", לחילופין, התובע אינו זכאי לפצוי בשל כך שהוא הנהג ברכב הלא מבוטח, והחוק מגביל זכאותו (ס' 7(5) לחוק הפלת"ד), וכי לא מדובר בנהג תמים, אלא במי שידע שאין ביטוח וכמי שנחשב לבעל הרכב מכוח החזקתו במניות חב' האחים תור – בעלת הרכב.
האם המיניבוס שבו אירעה התאונה היה מיועד להסעת עובדים ומתוך טעות לא בוטח בביטוח מתאים להסעה בשכר כמו יתר המיניבוסים, כפי שטען באסם בתחילה, או כטענת התובע ובאסם, בהליך שלפניי, שהמיניבוס יועד להסעת הנהגים מביתם למקום חניית המיניבוסים, וחזרה, כדי שיוכלו להשאיר את רכבם הפרטי לנשותיהם, וכי הסעה זו היא לצרכים פנימיים של החברה ואינה מהוה "הסעה בשכר".
ככל שלא מדובר ב"הסעה בשכר", "מנורה" חבה בנזקי התובע בהתאם לחוק הפלת"ד, וכל יתר בעלי הדין פטורים מכל חבות.
אני מפנה לסיכומי ב"כ נתבע 3 (סעיפים 66-69), המקובלים עליי, ואני קובעת כי לא חל סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד.
לו קרנית היתה נושאת בנזק, היא היתה זכאית לשיבוב מבעלת הרכב , צד שלישי 1, כאמור בסעיף 9(3) לחוק הפלת"ד. אני מסופקת אם קמה לה עילת תביעה נגד מנהל החברה בסאם (ס' 2 ב' בהודעה לצד שלישי ששליה לא הוכח).
...
כהמשך ישיר למסקנה זו, אני דוחה התביעה נגד "קרנית" ונגד נתבע 3 (הנהג הפוגע) ומחייבת את התובע לשאת בהוצאותיהם בסך 11,700 ₪ לכל אחד מהם.
אני מפנה לסיכומי ב"כ נתבע 3 (סעיפים 66-69), המקובלים עליי, ואני קובעת כי לא חל סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד.
לו קרנית היתה נושאת בנזק, היא היתה זכאית לשיבוב מבעלת הרכב , צד שלישי 1, כאמור בסעיף 9(3) לחוק הפלת"ד. אני מסופקת אם קמה לה עילת תביעה נגד מנהל החברה בסאם (ס' 2 ב' בהודעה לצד שלישי ששליה לא הוכח).
סוף דבר
אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובע סך של 59,184 ₪ (36,400 ₪ כאב וסבל , 60,000 ₪ פיצוי גלובאלי לעתיד ו-2,000 ₪ הוצאות, בניכוי 39,216 ₪).