תביעת נהגי אגד לפיצוי על עיכוב בגמלה תקציבית

ההליך בבית הדין האיזורי טענות הצדדים והמדינה בעקבות הפחתת חלקה של הדסה בדמי הגמולים המועברים על ידה לקרן הפנסיה מ – 14.33% מהשכר המבוטח ל – 13% בשנת 2006 (ובהמשך ל – 13.5% משנת 2007 ואילך), הגישה הקרן בשנת 2006 תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו קרן הפנסיה זכאית לקבל מהדסה כספים בגין עובדיה המבוטחים בקרן בשל הפקדות חסרות החל משנת 2004, וכן בתשלום פצויי הלנה ולחלופין ריבית פיגורים עד למועד התשלום בפועל.

לבסוף קבע בית הדין כי בשיקלול ההקף הכספי הגבוה של התיק, העבודה הרבה שהושקעה בו ואופי הקשר בין הדסה לבין קרן הפנסיה, תשלם הדסה לקרן שכר טירחה בסך 400,000 ש"ח ולמדינה שכר טירחה בסך 150,000 ש"ח. יצוין, כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית על עיכוב ביצועו של פסק הדין, למעט תשלום ההוצאות המשפטיות אותן חויבה הדסה לשלם לקרן הפנסיה.

גם על קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ (להלן – קרן אגד ו -אגד בהתאמה), קרן מפעלית שנכללה ברפורמה בדומה לקרן הפנסיה של הדסה, חל ערב התיקון לחוק תקנון שכלל הוראות ספציפיות לעניין פרישה מוקדמת לגימלאות.

בעקבות התיקון הוגדל השעור המירבי של הפקדות המעסיק לקופת גמל לקיצבה מ – 14.33% מהשכר (מהם 6% למרכיב תגמולי מעסיק ו – 8.33% למרכיב הפיצויים) ל – 15.83% מהשכר (מהם 7.5% למרכיב תגמולי מעסיק ו – 8.33% למרכיב הפיצויים), כך ששיעורי ההפקדות המותרים עולים בקנה אחד עם שעורי ההפקדות המירביים בעקבות התיקון לחוק הפיקוח (ק"ת 6349 התשס"ה, עמ' 142; ראו גם – קובי יתח, יעקב שטיינמץ, ראם עמינח המיסוי הפנסיוני וקופות הגמל.

מעסיקים רבים העבירו – לפני המועד הקובע ולאחריו - בנוסף לדמי גמולים לקרן הפנסיה המקיפה בשיעור המקובל (6% למרכיב תגמולי מעסיק ו – 6% למרכיב הפיצויים) השלמת פצויי פיטורים בשיעור 2.33% מהשכר לקופות גמל אישיות לפיצויים (שחלקן אף פעלו לצד הקרנות שבהסדר ונמכרו על הנכסים הצבורים בהן לאחר עריכת התיקון לחוק בממון רב לבתי השקעות ולחברות ביטוח), כך שבפועל אף התקציב הפנסיוני של מעסיקים אלה עמד על 14.33% מהשכר לפני התיקון לחוק הפיקוח והועלה ל – 15.83% מהשכר בעקבותיו (ראו בין היתר: סעיף 12 ו. להסכם קבוצי כללי להנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה מיום 4.6.1979, אשר חל במועד הקובע על מאות אלפי עובדים המבוטחים בקרנות הגרעוניות, המחייב את המעסיקים להעביר בגין עובדיהם המבוטחים בקרנות הפנסיה מקיפה הפקדות חודשיות בשיעור 2.33% מהשכר לקופת גמל לפיצויים; באופן דומה נהגו מעסיקים נוספים, ראו לדוגמה: ע"ע (ארצי) 594/06 בתיה – בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ. פסקה 38 (23.9.2009)).

...

הצגת המחלוקת ומיקודה קרנות הפנסיה הוותיקות נקלעו לגירעונות כבדים אשר הצריכו התערבות ממשלתית כבר משנות ה – 70 של המאה הקודמת, עד כי בשנת 1995 הוחלט כי אין מנוס מסגירתן למצטרפים חדשים.

עם זאת, משהועלו על ידי הדסה טענות על ההחלטה בערעורה, נציין בלשון המעטה לנוכח היקף החומר שהוצג בפני בית הדין האזורי (תיק המוצגים של הדסה בערעור מונה 7,886 עמודים) כי לא מצאנו כי התשתית העובדתית בהליך היתה חסרה, ובמקביל לא מצאנו לדקדק עם הדסה כמפורט לעיל בעקבות העלאת טענות עובדתיות סותרות.

סוף דבר – הערעור נדחה.

משנדחה הערעור, תישא הדסה בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורכי דינן בערעור בסכומים של 40,000 ש"ח (קרן הפנסיה) ו – 15,000 ש"ח (המדינה) אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

בכתב התביעה המקורי, בתיק זה, שהוגש ביום 13.5.14, תבע התובע תשלומים שונים, הנובעים - לדעתו - מהאופן בו צריך לחשב את הקצבה החודשית שלו, בפנסיה תקציבית, וכן בקשר לתשלום "מענק היסתגלות", בסכום כולל של 387,866 ₪.

על אף התמיהה שמעורר הטיעון, כי טענה עיקרית שנמטט בשוגג ובהיסח דעת - בהחלטה מיום 19.6.15, עוכב המועד לתגובת התובע, לבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, עד להכרעה אחרת והתבקשה תגובת הנתבעת לבקשה השניה לתיקון התביעה.

כידוע, ניתן לדבר על "אפליה" רק בין "בין שוים", כלומר, בין עובדיםש נסיבותיהם זהות, ברם, העובדה שמדובר בשני אנשים שהיו נהגי אגד ופרשו לגימלאות, כשלעצמה, אין בה די כדי להניח תשתית של שיויון ביניהם, המחייב זהות בתנאי הפרישה.

העובדה שהתובע לא מבקש להוסיף סעד, או להגדיל את סכום הפצוי הכספי שתבע בתביעה המכומתת, מלכתחילה, ואין סעד כספי נוסף, שמבוקש לתבוע בגין טענת האפליה, כביכול - רק מחזקת את דעתי, שאין כל הצדקה להתיר את התיקון המבוקש בשנית, שאין בו כדי להעמיד להכרעה את השאלות האמיתיות השנויות למחלוקת, ויש בו רק כדי לסרבל את ההליכים, עם מהלכים שנשקלו בעבר ע"י התובע והוא בחר לוותר עליהם.

...

בתגובתה, מיום 21.6.15, חזרה הנתבעת על טענותיה, כי יש הצדקה לדחות את תביעת התובע על הסף, בשל שני נימוקים שונים ונפרדים - טענת "השתק ומניעות" וטענת "התיישנות", ולחלופין - "שיהוי", וכן שיש לדחות את בקשתו לתיקון תביעתו, מאחר שבעבר "זנח" את טענת ה"אפליה", כאשר היא טוענת, שטענת האפליה נכללה בתביעה הראשונה, בשנת 2012, אך, לאור הבהרת בית-הדין "כי אין מקום לטענת האפליה" ביקש התובע בשנת 2013 לתקן את תביעתו, הפעם, בשל טענה שהיה זכאי - לכאורה - לזכויות משופרות מכח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, תוך זניחת טענת האפליה, ולאחר שתביעה זו נמחקה, מאחר שלא היתה מכומתת, הגיש את התביעה הנוכחית, בשנת 2014, אשר גם בה זנח את טענת האפליה וטען שהוא זכאי לזכויות משופרות, כביכול, מכח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, ורק בשנת 2015 הוא חוזר וטוען, שוב לטענת אפליה [סע' 2 לתגובה].

לסיכום - הבקשה לתיקון כתב התביעה, בשנית, נדחית.