תביעת נהג משאית להכרה במיקרוטראומה בגב

השאלה העומדת להכרעה בתיק זה הנה האם היתקיימו בעבודתו של התובע, כנהג משאית, התנאים העובדתיים להכרה בפגיעה בגבו על דרך המקרוטראומה.

התובע מציין בסיכומיו כי בהצהרת התובע שלוותה לטופס התביעה, מיום 26.2.13, הוא ציין בפני הנתבע כי עבד כנהג משאית בטון ופינוי מכולות פסולת ביניין משנת 1998 לפחות.

...

בנסיבות העניין, שוכנעתי כי דין טענות התובע להתקבל, מן הנימוקים הבאים- בתצהירו של התובע הוא תיאר את העבודה בחברה, כנהג משאית רמסע למכולות פסולת בניין, וטען כי כיסא המשאית היה ישן, ללא בולמי זעזועים (סעיף 2 יב לתצהיר).

סיכומו של דבר, בחינת הנתונים העובדתיים, כפי שהוצגו על ידי התובע, מגלה כי עלה בידיו להוכיח יותר מ"דבר מה" המצביע על תנועות חוזרות ונשנות, בנסיעתו בדרכים משובשות ללא אמצעים מספיקים לבלימת זעזועים, ובפריקת מכולות ריקות והתחברות למכולות מלאות כ- 20 עד 30 פעמים ביום לפחות, תוך זעזוע עז של המשאית בה נהג.

התובע הגיש תביעה לביה"ד. לאחר שקבענו כי הונחה תשתית עובדתית על ידי התובע לפגיעה על פי תורת המקרוטראומה, מינה ביה"ד את ד"ר ששון אברהם, כמומחה רפואי מטעם ביה"ד ולאחר מכן גם את ד"ר יעקב פעילן.

המומחה הרפואי מופנה לפסק הדין אשר ניתן במסגרת הליך ב"ל (ת"א) 8065-07-12 אליהו כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו 12.04.15) במסגרתו קבע המומחה הרפואי ד"ר אסא לב כי תנאי העסקתו של נהג משאית אשפה תרמו בשיעור של למעלה מ 20% להחמרה במחלה הניוונית בגבו.

היה בעבר פסק דין, בו נשיא קודם בבית הדין הארצי לעבודה הביע דעתו (דעת מיעוט באותו תיק), כי בכלל אין מקום להכיר במקרוטראומה בהקשר לליקויים בגב התחתון.

...

כפי שהסברתי, בשאלות מיקרוטראומה אפשרי שמומחים שונים יגיעו למסקנה שונה.

הכרעה: לאחר שעיינתי בחוות דעתו של המומחה, בתשובותיו לשאלות הבהרה ובחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית.

התובע הגיש תביעה לביה"ד. לאחר שקבענו כי הונחה תשתית עובדתית על ידי התובע לפגיעה על פי תורת המקרוטראומה, מינה ביה"ד את ד"ר ששון אברהם, כמומחה רפואי מטעם ביה"ד ולאחר מכן גם את ד"ר יעקב פעילן.

המומחה הרפואי מופנה לפסק הדין אשר ניתן במסגרת הליך ב"ל (ת"א) 8065-07-12 אליהו כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו 12.04.15) במסגרתו קבע המומחה הרפואי ד"ר אסא לב כי תנאי העסקתו של נהג משאית אשפה תרמו בשיעור של למעלה מ 20% להחמרה במחלה הניוונית בגבו.

היה בעבר פסק דין, בו נשיא קודם בבית הדין הארצי לעבודה הביע דעתו (דעת מיעוט באותו תיק), כי בכלל אין מקום להכיר במקרוטראומה בהקשר לליקויים בגב התחתון.

...

כפי שהסברתי, בשאלות מיקרוטראומה אפשרי שמומחים שונים יגיעו למסקנה שונה.

הכרעה: לאחר שעיינתי בחוות דעתו של המומחה, בתשובותיו לשאלות הבהרה ובחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית.

לפנינו תביעה במסגרתה מבקש התובע להכיר בפגימה בגב כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) מכח היותה מחלת מיקצוע או על פי עיקרון המקרוטראומה.

התובע עורך בסיכומיו חישוב של ההתכופפויות התובע במהלך יום העבודה ולפיו הוא התכופף למעלה מ – 100 פעמים במהלך יום עבודה ומכאן לשיטתו הוא הוכיח קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הפגימה שלו בגב וזאת על יסוד קביעת המומחה בנוגע להקף ההתכופפויות הנידרש להכרה במקרוטראומה גב. התובע הוסיף כי היתקבל לעבודה בחברת פקר כשהוא בריא וכשיר לעבוד כנהג ומחלק סחורה וכי עשרות עד 100 התכופפויות ביום תוך הרמת משקלים כבדים שהגיעו במצטבר לעבודה פיזית מאומצת של הגב במשך שעה וחצי ביום רגיל ובחודשי החורף במשך שעתיים שעתיים וחצי.

כל שנטען הוא שהתובע עבד כנהג משאית בחברת פקר מתכות בהובלת ברזל ומתכת ללקוחות בארץ וכי כל יום היה נוהג בממוצע 500 ק"מ. גם בתצהירו, התובע לא טען דבר וחצי דבר בקשר להתכופפויות לרבות לפתיחה או לסגירה של דלתות המשאית והוא הסתפק בטענה הבאה[footnoteRef:2]: [2: סעיף 6 לתצהיר התובע.

...

כך גם, לא מצאנו ממש בטענות התובע ביחס לעובדות שנקבעו על ידי בית הדין כגון מספר נקודות החלוקה, משקל הברזנט וכיוצא בזה.

] על יסוד כל האמור לעיל, לא מצאנו הצדקה לסטות מחוות דעתו של המומחה ששלל קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובע לבין הפגימה בגב.

       אשר על כן, התביעה נדחית.

בפני בית הדין תביעת התובע, נהג משאית כ-40 שנה, להכיר בתנאי עבודתו כמקימים תשתית מקרוטראומה בשל נהיגה ממושכת בדרכים משובשות, וכן תשתית מקרוטראומה בשל הרמת משאות כבדים, אשר הובילו כולם לליקוי ממנו סובל התובע בגבו.

...

לאחר ששקלנו את מכלול הפסיקה ולקחנו בחשבון את נתוני התובע, לרבות אורך התקופה הממושכת של הנהיגה, ותיאוריו לגבי השתנות העבודה היום יומית, הפסקות פריקה וטעינה, אי רציפות הנהיגה ואותן פעולות אשר כן חזרו על עצמן, חלקן רק בחורף, לרבות טיב הדרכים, רוב הדרכים התקינות ומיעוט הדרכים המשובשות, אף הן באזור עירוני, ואת סוגי הרכב, מצאנו כי אין מקום להכיר בתביעתו של התובע.

סוף דבר התביעה נדחית.

לאחר ששקלנו בכובד ראש, מצאנו כי כל צד יישא בהוצאותיו.