נקבע, כי על-פי המצוין בדו"ח הועדה, נראה שלא היה בפניה חומר רפואי מהותי, וכן חסר דיון בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בברך לבין התאונה מושא התובענה, במיוחד לאור התעוד הרפואי ממנו עולה כי התלוננה על כאבים בברך, כחודש ימים לאחר הארוע ללא סיפור של חבלה או נפילה.
אומנם, אין חולק כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב (2) 164; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (לא פורסם) ניתן ביום 24.11.05), ובית המשפט רשאי לסטות מקביעות המומחה אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170; ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח (2) 583), אך אין פרושו של דבר כי היתערבות מעין זו תיעשה לכלל.
הכנסותיה של התובעת עובר לתאונה היו בהתאם לראיות שצרפה לתצהירה ולתחשיב הנזק: טופס 106 שנת 2008 ממנו עולה כי הישתכרה בחודש בממוצע 2,290 ש"ח מעבודה בסיעוד, טופס 106 לשנת 2010, ממנו עולה כי לא עבדה חודשיים לאחר התאונה וכי הישתכרה בממוצע לחודש 3,197 ש"ח מעבודה בסיעוד.
התובעת טענה, כי הישתכרה ערב התאונה בממוצע בסך 5,049 ש"ח כעולה מאישור המל"ל בו שכרה הרבע שנתי ולפי שכרה הקובע כעולה ממסמכי מבטחים היה 5,233 ש"ח. הנתבעת לא חלקה על נתונים אלו ולא הציגה בסיס שכר שונה ומשכך יש לקבוע כי כושר הישתכרותה של התובעת הנו 5,233 ש"ח.
התובעת טענה כי בסמוך לתאונה שולמו לה דמי פגיעה למשך 66 יום לתקופה 16.6.10-20.8.10 בסך 8,025 ש"ח ולכן זכאית להשלמת 25% בסך 2,675 ש"ח.
התובעת אישרה בעדותה כי לפי תלושי השכר המשיכה לעבוד לאחר הארוע נשוא התביעה עד ספטמבר 2011 ולא נגרע שכרה (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 31-32, עמ' 26 ש' 1-3).
...
סוף דבר
אשר על כן, הנתבעים ו ו-2 הם הנושאים באחריות לפיצוי התובעת בגין נזקיה עקב התאונה.
משכך דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות.
לנוכח האמור לעיל ישלמו הנתבעים ו ו-2 ביחד ולחוד לתובעת את הפיצוי שנקבע, בסך 8,322 ש"ח לאחר שנוכו תגמולי המל"ל, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% והוצאות משפט.