בתביעה עותרות התובעות לקבלת מלוא דמי התיווך המגיעים להן, לטענתן, על פי הסכם בלעדיות שחתמו עם מוכרת נכס מקרקעין (1.5% מסכום מכירה בסך של 2,500,000 ₪, שהנם 37,500 ₪, כולל מע"מ) וכן להחזר הוצאות ופצוי בגין עגמת נפש, בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
לפי הטענה, התובעות היו הגורם היעיל בבצוע עסקת המכר, אשר נרקמה במהלך תקופת הבלעדיות שלהן בנכס, עובר לתקופת הבלעדיות של הנתבעים בנכס.
לדברי הנתבעים, דין התביעה להדחות, משום שהתובעות לא הציגו מיסמך חתום, אשר מחייב אותם בחלוקת דמי תיווך בגין עסקת מכר הנכס.
ראו בפרט הודעת הנתבע 1 מיום 25.2.16 בה מבקש הנתבע 1 את עזרת התובעות במכירת הנכס ברחוב היהלום, כדי להוציא לפועל את עסקת מכירת הנכס: "דרך אגב אם תביאי קונה לסגירה ליהלום אחוזת גדרה אז יש סיכוי טוב שהם יקנו את הבית של אורה". ודוק: מעדותה של המוכרת, שהנה, לכל הדיעות, עדה אובייקטיבית ונטולת פניות, עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הנתבע 1 הציג לה מצג ברור וחד משמעי לפיו, הוא עובד בשיתוף פעולה עם התובעות וכי דמי התיווך שישולמו על ידה לנתבעים, יחולקו בין התובעות לבין הנתבעים.
...
אני סבורה, כי אלמלא התנהלות הנתבע 1, אשר הרחיק את התובעות מהתערבות כלשהי בעסקת המכר, היו האחרונות ממשיכות לשמש כגורם יעיל בעסקה, בעשותן פעולות שיווק לקידומה.
אני סבורה, כי התובעות לא הוכיחו בראיות מתאימות את נוהג העבודה הנטען בין המתווכים, לפיו המתווך ששיווק נכס בבלעדיות זכאי לקבל דמי תיווך מלאים מהצד המוכר, אם בתקופת הבלעדיות שלו הגיע הקונה לראשונה לנכס.
איני נעתרת לבקשת התובעות לפסוק להן פיצוי בגין החזר הוצאות פרסום ושיווק ובגין נזק לא ממוני, בהיעדר הוכחה כלשהי לנטען.
