בנוסף, במקרה שבו המעסיק לא ביצע נכויי מס במקור ולא העבירם כדין, נקבע כי יש לקיים הרמת מסך כלפי המעסיק הואיל ומקרה כזה עונה על ההגדרה הקבועה אף בחוק החברות והיא מירמה, ובענייננו לא יכול להיות חולק, כי הנתבע, הבעלים של הנתבעת אשר היה מעורב בכל הנעשה בה, עשה שימוש לרעה בחברה שבבעלותו, על ידי העסקת התובעת, מבלי לפתוח לה קרן פנסיה ומבלי להפריש לה תגמולים, מבלי להנפיק לה תלושי שכר, מבלי להמציא לה חוזה עבודה ומבלי להעביר דמי ביטוח לאומי למוסד לביטוח לאומי, תוך נכויים משכר התובעת, מבלי לשלם לה פצויי פיטורים במועדם, ועוד, וברי כי כל אלה ועוד, עונים על ההגדרה של "מירמה" לפי הדין; סעיף 6(א)( 2) לחוק החברות מגדיר מהי רמת הידיעה ו/או הכוונה הנדרשת מבעל מניות בכדי שיכנס למסגרת התנאים שקובע סעיף 6(א)( 1), קרי, שיורם כנגדו מסך ההיתאגדות, וזו אינה מחייבת להוכיח תרמית של ממש של בעל המניות, אלא מספיק להוכיח לעניין זה היתנהגות חריגה, פחותה מתרמית, הנראית על פניו, כתרמית; רמת ההוכחה הנדרשת כלפי בעל מניות קיבלה ביטוי בפסיקת בתי המשפט באופן בו נקבע כי על מנהל חברה שהינה חברה בע"מ לנהוג בתום לב ובזהירות וזאת בכדי שלא יחשוף עצמו לאחריות אישית כלשהיא ולכן על אותו מנהל להקפיד ולהמנע מכל מעשה אשר עלול להתפרש כמעשה מירמה; הרמת המסך תדרש אף מהטעם של חשד על פניו, לשימוש לרעה במסך ההיתאגדות, כל שכן ושעה שידוע כי החברה הייתה נתונה בקשיים כלכליים, שכן חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה, ובהיעדר תאימות כזאת, יש להטיל אחריות אישית על מי שמעסיק את העובדים בפועל למרות המצב הכלכלי הקשה של החברה (ע"ע 1017/04 אהוד ענבר - אפרים בן מנשה); והוא הדין בעניינינו עת התובעת לא בוטחה בביטוח פנסיוני, לא הופרשו לה תגמולים, לא שולמו דמי ההבראה, וגם לא שולמו דמי הביטוח הלאומי למרות שנוכו משכרה, לא שולמו לה פצויי פיטורים ולא שולמו לה שעות נוספות חרף העובדה שהנתבעים ידעו שהתובעת עובדת 13 שעות ביום במשך שבעה ימים בשבוע לרבות בשבתות אחת לשבועיים - היתנהלות זאת מעידה על עצימת עניים ו/או החלטה מכוונת של הנתבע, ככל שהדברים נוגעים לתשלום זכויותיה ולאי התשלום שמגיעים לה בגין תקופת העבודה או סיומה כמתחייב ע"י החברה על פי דין; בית הדין ישקול גם האפשרות של "הרמת מסך" חלקית רק ביחס לחלק מרכיבי התביעה הקשורים באופן סיבתי להיתנהגות הפגומה של בעלי המניות - זו שהצמיחה את העילה של הרמת מסך ההיתאגדות (תע"א (ת"א) 5448/07 קריסטינה יורצינקו - אלי קליין תכשיטנים בע"מ); אי העברת נכויים משכר העובד ליעדם (קופת גמל) מהוה עילה מספקת להרמת מסך (ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח - דליה ברגר); גם אי מתן חוזה עבודה ותלושי שכר יכולים להצדיק הרמת מסך ההיתאגדות (ע"ב (י-ם) 1218/07 דידי - כהן ואח').
מכל מקום, התובעת מפנה לפסיקה העניפה של בית הדין הארצי לעבודה בכל הנוגע לייחוד של דוקטרינת הרמת המסך בדיני העבודה ולחובות הנאמנות המוגברות החלות על בעלי החברה, כלפי נושיה שהם עובדי החברה, וטוענת כי הדברים שנפסקו שם יפים גם לעניינינו, שכן הנתבע הוא הגורם הכלכלי האמתי המסתתר מאחורי מסך ההיתאגדות של הנתבעת, הוא המעסיק האמתי ויש להגמיש את הדרך להגיע אליו משהוכח שהנתבע העסיק עובדים למרות המצב הכלכלי הקשה של החברה, תוך שהוא מנסה לחסוך לחברה הוצאות על חשבון גבה של התובעת, תוך שהוא נימנע מלשלם לה את זכויותיה הסוציאליות, מונע מהעובדים גישה לשירותים ולמטבח, לא מספק ולו מחשב, כשהתובעת נאלצה להשתמש במחשבה האישי, כל זאת כדי לנסות ולהבריא את החברה שלו ולשמר אותה; הנתבע ידע שלא יוכל לשלם לתובעת את זכויותיה, לכן נימנע מלשלם עבורה את דמי ביטוח הלאומי ולא הפריש לה כספים כדין לקרן פנסיה, לא שילם לה שעות נוספות כדין, דמי נסיעות ועוד ולמרות זאת המשיך להעסיקה בתת תנאים עד אשר החליט לפטרה בשל "צמצומים" מבלי שטרח לשלם לה פצויי פיטורים כדין במשך 5 חודשים תמימים, לטענתו, מכיוון שלא הייתה לחברה יכולת כלכלית לעמוד בכך; הוכח כי הנתבע פעל בחוסר תום לב, כאשר נטל הלוואה בסד 200,000 ₪ על סמך פירוט חוב לתובעת, ברם לא טרח לשלם את הכספים מתוך ההלוואה לתובעת, משמע עשה שימוש בכספים לצורך ואף לא טרח לשריין מתוך הכספים שנתקבלו לצורך הלוואת הגישור כספים עבור התובעת; ומנגד, הוכח שהתובעת לא תוכל להפרע מהחברה שהתרסקה כלכלית, והיא תעמוד מול שוקת שבורה, ולא תוכל לגבות את הכספים המגיעים לה בדין; ולעניין זה הן הנתבע והן מנכ"ל הנתבעת העידו כי מצבה הכלכלי של החברה היה ונותר בכי רע, כי הם היו מודעים לכך אך עצמו עיניים והמשיכו להעסיק עובדים על אף שידעו כי החברה מצויה בקשיים כלכליים, וכי למעשה החברה ממתינה למושיע ואין בה כספים.
מכאן, שזולת טענה סתמית וכללית של אחריות הנתבע לחובות הנתבעת, התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית, ולו לכאורה, לחיובו האישי של הנתבע בחובות הנתבעת הנטענים והמוכחשים כשלעצמם; הגשת התביעה כנגד הנתבע היתה כמקח מתוך רצון להזיק לנתבע, להעמידו בסיכון מיותר, לגרום לו להוציא הוצאות וכן מתוך שיקולים זרים אחרים; חוסר תום ליבה של התובעת בתביעתה כנגד הנתבע בולט וראוי לחיוב בהוצאות משפט במנותק מתוצאות ההליך כנגד הנתבעת או בכלל.
מנגד הוכח כי בעת שקברניטי הנתבעת הבינו כי הנתבעת כשלה כשלון תפעולי, הם פעלו
לצימצום פעילותה של הנתבעת באופן שיאפשר את השרדותה ויאפשר תשלום הזכויות לעובדים ולרבות תשלום לתובעת; מצוקתה התזרימית של הנתבעת חייבה אותה ליטול הלוואות, בין היתר, כדי לשלם לעובדיה; הנתבע עצמו אשר שימש כעובד הנתבעת, לא קיבל ממנה שכר במשך חודשים והעדיף לוותר על שכרו לטובת תשלום לעובדים; מצבת כוח האדם של הנתבעת צומצמה ונכון לראשית שנת 2016, הנתבעת אינה מעסיקה עובדים בשכר; זולת התובעת, אף לא אחד מעובדיה של הנתבעת הגיש כנגדה תביעה וברי כי בנסיבות אלה קשה לטעון כי הנתבעת נוהלה מתוך רצון להונות את התובעת או את עובדיה.
...
סוף דבר –
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שעתירת התובעת להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת כלפי הנתבע, נדחית.
לעומת זאת, תביעת התובעת כלפי הנתבעת מתקבלת בחלקה, ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:
פיצוי ממוני בגין פגמים בהליך הפיטורים בסך 15,000 ₪ ברוטו.
מנגד, התובעת תישא בהוצאות הנתבע (לרבות שכ"ט עו"ד) בגין דחיית תביעתה כנגדו, בסכום כולל של 5,000 ₪, אשר ישולם לנתבע מתוך סכום ההוצאות שתשלם הנתבעת לתובעת, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת ההוצאות מידי הנתבעת.
