תביעת מפרקי חברות בפירוק שהוגשה באיחור של 6 שנים

הרקע לבקשה ואלו תמצית העובדות הנוגעות לענייננו: המבקשים היו בעלי המניות של חברת חיים ומשה מנגד בע"מ (להלן: החברה), שביום 9.5.2016 ניתן צו לפרוקה.

המשיב הגיש למפרק החברה תביעת חוב, בטענה כי החברה חייבת לו סכום העומד על למעלה מ-17.5 מיליון ש"ח. זאת, בשל הלוואות שהעניק לחברה לצורך סילוק חובותיה לחברת דלתא קפיטל גרופ בע"מ (להלן: דלתא), שנרשמה לטובתה משכנתא על בית המגורים של המבקשים (להלן: הבית).

המבקש מוסיף כי מכל מקום, סכויי העירעור "אפסיים". נטען כי הן בעלת התפקיד הן בית המשפט המחוזי דחו את טענות המבקשים; כי העירעור נוגע להכרעות עובדתיות, שאין ערכאת העירעור נוטה להתערב בהן; וכי העירעור הוגש באיחור של יום מהמועד האחרון להגשתו.

לטענתו, אם יתקבל העירעור לאחר מימוש הבית בהוצאה לפועל, המשיב יוכל לשלם למבקשים את שווי הבית; ומכל מקום, הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה ממימוש הבית נמוך מהנזק שכבר נגרם למשיב במשך למעלה מ-12 שנה, שבהן המבקשים לא שילמו "ולו שקל אחד מיוזמתם". המשיב 3, הוא הכונס הרישמי, הודיע בתשובתו לבקשה כי לא יתנגד למתן סעד זמני המעכב את מימוש הבית, משעולה מהבקשה כי מדובר בדירת המגורים היחידה של המבקשים.

ככלל, בבקשות כאמור שעניינן מניעת פינוי ומימוש דירת מגורים, בית המשפט ייטה להעתר לבקשה, בהיות הפינוי ומימוש הדירה צעדים קשים ובלתי הפיכים (ראו, למשל: ע"א 8136/19 לויט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 15 (20.2.2020); ע"א 2690/17 באלס נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פס' 10, 12 (6.4.2017); ע"א 5234/13 כרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ, פס' 6 (12.8.2013)).

...

מנגד, המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא שיש להורות על עיכוב מימוש השעבוד הרובץ על הבית, עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה. כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור שהגיש טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם יתקבל הערעור יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו.

ככלל, בבקשות כאמור שעניינן מניעת פינוי ומימוש דירת מגורים, בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה, בהיות הפינוי ומימוש הדירה צעדים קשים ובלתי הפיכים (ראו, למשל: ע"א 8136/19 לויט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 15 (20.2.2020); ע"א 2690/17 באלס נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פס' 10, 12 (6.4.2017); ע"א 5234/13 כרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ, פס' 6 (12.8.2013)).

בשולי הדברים, אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המשיב, שלפיה מאחר שהמבקשים לא ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.2.2023, אין באפשרותם להגיש את הבקשה דנן לבית משפט זה. כאמור, ההחלטה מיום 22.2.2023 ניתנה כהחלטה משלימה לפסק הדין מושא הערעור, והטעם להגשת הבקשה שלפניי נעוץ, בעיקרו של דבר, בפסק דין זה. בנסיבות אלו, לא ראיתי מניעה להגשת הבקשה דנן לבית משפט זה. אשר על כן, אני מורה על עיכוב הליכי מימוש הבית במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 526365-06-21.

משניתן צו פירוק נגד חברת אלעד שרותי רכב בע"מ, עוכבו ההליכים נגדה והתביעה מתבררת נגד חברת אלעד וגיא פחחות וצבע בע"מ בלבד.

מהראיות עולה כי התובע הגיש תביעת חוב למפרק החברה, אולם תביעתו הוגשה באיחור ולא התקבלו כספים מהמוסד לביטוח לאומי.

כך העיד: "... אחרי כמה חודשים ידענו. התחילו העובדים לדבר , וראיתי את התלוש, החליפו את השם, אבל התחילת עבודה אותה התחלה , לא החליפו .... דברתי איתם , אמר לי מה שמגיע לך על השנים שעברו העברנו לכם לחברה החדשה ואתם בסדר.

...

שעות נוספות – התובע לא טען שעבד בשעות נוספות, לא טען כמה שעות עבד ולא העיד דבר בנושא זה. משכך, התביעה ברכיב זה נדחית.

בהעדר הוכחה, התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר, התביעה מתקבלת.

ככל שיתקבלו או התקבלו על ידי התובע כספים במסגרת תביעת התובע נגד נתבעת 1, יופחתו סכומים אלה מהסכומים הנקובים בפסק דין זה. בשים לב להליכים בתיק, לכך שתביעת החוב שהגיש התובע למפרק הנתבעת 1 הוגשה באיחור, ולמכלול הנסיבות, אני קובעת כי נתבעת 2 תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

התביעה הוגשה בשנת 2013, לאחר שמספר חודשים קודם לכן הוגשה בקשה לפירוק חברת אופסט.

המפרק ציין כי התביעה הוגשה באיחור ניכר, וכי טענתה של גליק כי נודע לה על הפרוק רק לאחרונה, אינה נכונה.

תביעת החוב של גליק הוגשה באיחור של שנה לאחר המועד האחרון הקבוע לשם כך בחוק.

...

לאור כל אלה, גם אם תתקבל בקשתה של גליק להארכת מועד להגשת התביעה, ממילא דין התביעה להידחות לגופה מחמת שלא הוכחה בפניי המפרק.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לטיב ועוצמת הביקורת, ראיתי לציין שאינני שותף לביקורת זו. מסקנה זו אף עולה מההנמקה דלעיל.

סוף דבר, מוצע לחבריי כי נקבל את הערעור.

על-פי הנטען, בשלהי שנת 2015 נודע לחוכרים לראשונה שהחברה נכנסה להליכי פירוק, שניתן צו לפירוק בעיניינה וכי חלף המועד להגשת תביעת חוב.

לטענתם, משבחרו המבקשים להגיש תביעות חוב בגין עבודות הפיתוח – תביעות שלטענתם הוגשו באיחור וניתן לדחותן רק בגין כך - הם מנועים מ"לחשב מסלול מחדש" רק בגלל שהמפרקים הצליחו לממש את זכויות החברה ולהכניס כספים לקופת הפרוק.

ואולם לצד זאת, הכירה ההלכה הפסוקה בקיומם של מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם יהא זה ראוי, נכון ומוצדק להחריג תביעת חוב של נושה מסוים, בשל אופייה ומורכבותה, ולהתיר לו לבררה במתכונת של תביעה רגילה (עניין שוב לעיל, בפס' 2; עניין ניצן ענבר לעיל, בפס' 5); כמו גם מקרים שבהם ישנו טעם מיוחד המצדיק להתיר הארכת מועד להגשת תביעת החוב, כגון מחמת חוסר ידיעה על אודות ההליך (עניין א.ר מלונות רותם לעיל; וכן, ענין ניצן ענבר לעיל, בפס' 6).

...

בית המשפט קמא נעתר לבקשה, בקובעו כי "ההצעה שעל הפרק מבטיחה תשלום של מאה אחוז מן החובות לנושים, שהיא תוצאה רצויה ביותר הן מבחינת הנושים והן מבחינת החברה, אשר תוכל להשתחרר מהליך הפירוק". כמו כן נקבע, כי יש לעכב את ההכרעה בתביעות החוב שהגישו החוכרים והמבקש 2, "לאור האפשרות העתידית של ביצוע עבודות הפיתוח בפועל, דבר שייתר תשלום לאותם תובעים"; וכי על המפרקים לקבל הצעות מחיר לביצוע עבודות הפיתוח (להלן: "ההחלטה מיום 3.12.2019").

בנסיבות אלו, נדמה כי ניסיונם של המבקשים לעתור כעת בבקשה לנקיטת הליך נפרד – לאחר ש"נפל דבר", כלשון בית משפט קמא, ולאחר שנתברר כי תוצאתו של הליך הפירוק אינה לרוחם – עולה כדי חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים ועל כן ראוי להידחות מטעם זה בלבד.

לעניין זה רק אציין כי לא שוכנעתי כי יש בסיס לטענות שהועלו על-ידם ולא מצאתי כי מתקיים חשש ממשי לכך (וראו לעניין זה, עניין שוב, בפסקה 7).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

מאחר וסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע מועד של 6 חודשים מעת שניתן צו הכנוס לשם הגשת תביעות חוב, ומאחר וסעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע תקופה בת 12 חודשים להגשת תביעה לגימלה מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, אזי לדידו של הכנ"ר, הסמכות להארכת המועד בתקופה שבין 6 חודשים ל-12 חודשים מיום מתן צו הפרוק נתונה בידי בעל התפקיד, ואילו מעבר לכך הסמכות הנה של המל"ל בלבד.

האיחור המדובר יסודו בהוראת סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כי "כל תביעה לגימלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה". לשיטתו של המל"ל, מאחר ותביעות החוב הוגשו בחלוף למעלה משנים עשר חודשים מיום מתן צו הפרוק נגד החברה, הרי שהן הוגשו באיחור.

ראשית, לעובדים המגישים באיחור את תביעות החוב לצורך אישורן בידי המפרק נוצר אינטרס הסתמכות לגיטימי על החלטתו להאריך את המועד להגשתן, שכן מדובר בבעל תפקיד אשר משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט וממלא תפקיד מעין שפוטי בכובעו כמכריע בתביעות החוב (ע"א 255/89 **** פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, בפיסקה 8 (1992); רע"א 5388/97 יוסי ינוב נ' דן אחיעזר עו"ד, פ"ד נב(1) 199, בפיסקה 6 (1998); בש"א (מחוזי י-ם) 7013/09 אברהים אבו ג'האלין נ' עו"ד ד"ר משה כהן, המנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב כנגד חברת ש. בראשי בע"מ, בפיסקה 4 (נבו 26.5.2011); פש"ר (מחוזי חי') 51284-01-14 גבריאל אבוטבול נ' כונס הנכסים הרישמי, בפיסקה 13 (נבו 29.4.2014)).

...

היעלה על הדעת ששיקול הדעת של המל"ל בעניינים כאלה רחב הרבה יותר מזה של בית המשפט? מטעמים אלה אין בידי לקבל את התיזה הפרשנית אותה הציג הכנ"ר בעמדתו, לפיה המפרק מוסמך להאריך תביעות חוב עד לתקופה של 12 חודשים ממועד צו הפירוק, ואילו המל"ל מוסמך להאריך מועד להגשת תביעות חוב מעבר לתקופה של 12 חודשים.

יחד עם זאת, השאלה הנשאלת כאן היא לא האם המנהלים המיוחדים פעלו כדין כאשר האריכו את המועד באופן קולקטיבי ושלא על פי החלטה מנומקת בכתב, אלא האם המל"ל היה רשאי לעשות דין לעצמו ולקבוע שתביעות החוב נדחות על הסף מחמת האיחור בהגשתן.

סיכומו של דבר, הואיל והמל"ל לא פנה לבית המשפט בבקשה לבטל את החלטת המנהלים המיוחדים להאריך את המועד להגשת תביעות החוב של המבקשים, אלא סילק אותן על הסף תוך חריגה מסמכותו, יש לבטל את החלטת המל"ל לסילוק על הסף, ולהחזיר את תביעות החוב לשם בדיקתן לגופו של עניין בידי פקיד התביעות.