תביעת מעסיקה נגד עובדים לשעבר בגין הפרת חובת אמון

בקצירת האומר טענה התובעת בתביעה שלפנינו להפרת אמון מצד הנתבע המתבטאת במשיכת כספים מחשבונה לטובתו האישית ולטובתם של שותפיו כמפורט בהמשך, בסכום כולל של 724,057 ₪.

השאלה התעוררה על רקע תביעה שהוגשה לבית משפט השלום על ידי המעסיקה נגד עובדת לשעבר המבוססת על עילות של גזל ותרמית.

[15: ראה לדוג' ע"ע 62/08, לבל דוד נ' חברת הדקה ה-90 בע"מ; הגבלת עיסוק בתקופת הודעה מוקדמת מכוח חובת הנאמנות של עובד למעסיק: ע"ע 2808-03-12, ימית סינון וטפול במים בע"מ נ' מלה קביטה; החזר עמלה בשל הפרת חובת תום לב: ע"ע 687/05, אלי גור נ' מכתישים; חיוב חברה בתשלום פצויי בגובה שכר שהיה משולם לעובד ממועד פיטוריו עד למועד יציאתו לגימלאות בשל הפרת חבת תום הלב והנאמנות.

...

משנמצא כי התשלומים מתוך חשבון התובעת כמפורט בכתב התביעה נעשו בידיעה ובהשתתפות פעילה של הנתבע, נעשו תוך העדפת אינטרס זר ולא להבדיל לטובת החברה – המסקנה המתבקשת היא כי בכל אחת מההוצאות המפורטות הפר הנתבע את חוזה ההתקשרות בינו לתובעת באופן המקנה לתובעת את הזכות לדרוש את השבת הכספים שהוצאו מחשבונה שלא כדין.

לאור האמור התביעה מתקבלת באופן שנקבע כי על הנתבע להשיב לתובעת את הכספים שהוצאו מחשבונה בסכום כולל של 724,057 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

משהתקבלה התביעה ישלם הנתבע הוצאות התובעת בסך 30,000 ₪.

פתיח ותשתית עובדתית התובעת – פזל שיבוץ עובדים רודי השקעות בע"מ (להלן – גם "פזל") – הגישה את התביעה שבפנינו כנגד גב' זיוה ארבלט (להלן - זיוה), עובדת לשעבר שלה, בטענה כי פעלה בנגוד להסכם העבודה ובנגוד לחובת תום הלב והאמון, ישבה במתקניה, תוך שהיא פועלת להקמת עסק מתחרה, דיווחה דיווחים שיקריים באשר לשעות עבודתה ובכך גזלה כספים מפזל שלא כדין, לקחה עובדים של פזל והשתמשה בהם יחד עם הנתבעת 2, על מנת לאייש עובדים להם נזקקה נתבעת 2 ואף נטלה לקוחות של פזל והעבירה אותם לנתבעת 2.

על פי סעדיה, ניתן לחלק את התביעה לשני סעיפים עקריים: האם במעשיהם, הנתבעים ביצעו עוולה בנגוד לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), לרבות גזל של סודות מסחריים וככל שכן אם התובעת זכאית לפיצויים מכוח החוק ו/או הוצאת צו מכוח הוראת סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות? האם יש במעשיה של זיוה, הפרת האמון במקום העבודה, הפרת חובת תום הלב החלה עליה ביחסי עבודה או הפרת הסכם העבודה, וכפועל יוצא, האם זכאית התובעת לפיצויים בגין מעשים אלו? כבר בשלב זה, נקדים אחרית לראשית ונאמר כי השתכנענו כי יש להשיב על השאלה הראשונה בשלילה, ועל השניה בחיוב.

בנוגע לטענות התובעת בנושא עוולות מסחריות, במסגרת סיכומיה זנחה טענות אלה והתרכזה בדרישת הפצוי הכספי בגין הפרת חובת האמון, חובת תום הלב והפרת הסכם העבודה.

בבית הדין הארצי לעבודה בעיניין בצלאל (ע"ע 1828-10-11 ורד זפרני – האקדמיה לאומנות ולעיצוב "בצלאל", (ניתן ביום 28.11.12)), נפסקו דברים ברוח דומה: "ההיתקשרות בין עובד למעביד והיחסים ביניהם, מעצם טיבם וטבעם, הם בעלי אופי מיוחד, בהיותם חוזה יחס מתמשך. בהתאם, ומכוח יחסי האמון Fiduciary relationship ולאור עיקרון תקנת הציבור, חלות על העובד ועל המעסיק, במהלך יחסי העבודה ובסיומם, חובות מוגברות של תום לב, אמון, גילוי, והגינות. חובות אלה, הן 'חובות עצמאיות שקיומן אינו תלוי בתניה חוזית מפורשת בין הצדדים', המשליכות על זכויותיהם של העובד והמעסיק כאחד". חובת האמון שחב עובד למעסיקו כופה על העובד נורמות היתנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת קיום הסכם עבודה בתום לב. כך נפסק בעיניין ורדי (דב"ע מב/3-74 ורדי – עריית נתניה, פד"ע יד 59): "יחסי עובד-מעביד מחייבים את העובד לנהוג בדרך המתיישבת עם האמון המתחייב מתפקידו, ואת המעביד – בדרך העולה מחובת הדאגה לרווחת העובד... וחובת ההגינות... שני אלה הם אף מעבר לחובת 'קיום בתום לב' שמסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973". חובתו של העובד כלפי מעסיקו הנגזרת מחובת האמון שהוא חב לו עומדת על רגליה שלה, ללא השענות על חוזה עבודה פרטני בין הצדדים, והיא עשויה להוות עילת תביעה עצמאית במקרים המתאימים (ראו בעיניין זה בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' – בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מז (4) 702).

...

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי בלבד, באופן זה שעל פזל לשלם לזיוה סך של 1,690 ₪, בגין הפרשות לפנסיה ופיצויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד מועד התשלום בפועל.

יתר תביעותיה של זיוה נדחות.

בשים לב לתוצאה הסופית בתיק זה, החלטנו לחייב את זיוה לשלם לפזל, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

רכיבי התביעה מבוססים בעקרם על טענות של התובעת (המפורטות בהרחבה בסעיף 25 לכתב התביעה) בדבר הפרת אמונים חמורה וקשה מצד הנתבעת, כעובדת לשעבר של החברה, טענות לגניבת מסמכים, אי עמידה בחובת הסודות, התרשלות במזיד בעבודתה, חשיפת התובעת לתביעות לשון הרע (מאחר ומסמכים אלה שנגנבו הועברו, לטענת התובעת, לידי עובדת לשעבר אחרת של התובעת העושה שימוש במסמכים אלה כנגד התובעת), ופגיעה בשמה הטוב של התובעת וביחסיה מול עובדיה.

בעניינינו, עובדות התביעה לקוחות מיחסי העבודה בין התובעת לנתבעת, וכפי שתיארה התובעת את תביעתה, הן בכתב תביעתה והן בתגובתה לבקשה למחיקה על הסף: "עניינה של תביעה זו בהפרת אמונים חמורה וקשה מצד עובדת לשעבר של התובעת, הפרה כה חמורה עד כדי גרימת נזק לתובעת, תוך שהנתבעת מפירה – ביודעין, ובכוונת מכוון – את כל חובות האמון והנאמנות המוטלות עליה כעובדת, את החובות שהתחייבה כלפיהן אל מול החברה בחוזה העבודה שלה, ומעל הכל – הפרה חמורה של דיני מדינת ישראל, בפרט בכל הקשור לגניבה ממעביד, חוק לשון הרע ופגיעה בפרטיות עובדים אחרים". ציטוט זה מהוה הבסיס לתביעה ומתאר בתמצית את טענותיה של התובעת כנגד הנתבעת – גניבת מסמכים ממעביד ושימוש בהם בנגוד לחובות האמון, תוך גרימת נזק לתובעת והפרת חובותיה על פי הסכם ההעסקה עימה שצורף לתביעה.

...

בהעדר סמכות עניינית לבית המשפט זה, דין התביעה להידחות, כאמור בסעיף 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי.

משכך, אינני דנה בשאלת דחיית התביעה לעניין תחולת חוק הגנת הפרטיות על תאגיד, שכן ממילא דין התביעה להידחות.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪.

עניינה של החלטה זו בשאלה למי נתונה הסמכות העניינית לידון בתביעה שהגיש התובע (המעסיק) כנגד הנתבע (עובד לשעבר) על רקע טענות לגניבה או פעולות שלא כדין בנכסי העסק - בית המשפט האזרחי או בית הדין לעבודה.

בכתב התביעה נטען עוד כי רוה"ח אחראי יחד ולחוד עם הנתבע בכך שאפשר את המירמה, סייע לנתבע ולא דיווח על מעשיו לתובע, הפר את חובת הזהירות שלו כלפי החברה כמו גם את חובותיו החוזיות ואת חובות האמון שלו כלפי התובע, והיה שותף לדבר עבירה.

...

עם זאת, אני סבורה כי יש להורות על עיכוב התביעה כנגדה עד לאחר תום בירור ההליך בבית הדין לעבודה.

סוף דבר התביעה תועבר לבית הדין לעבודה בתל אביב לצורך בירורה בכל הנוגע לנתבע 1.

בכל הקשור לתביעה כנגד הנתבעת 2, אני מורה על עיכוב ההליכים.

העובדה כי הוגשה לכאורה תלונה במישטרה ביחס למירמה – אף לו הייתה מוכחת, בודאי שאין בה די. בת"א (מחוזי-ת"א) 51862-02-21 לואיס **** טפייה נ' שלומי איבגי (להלן: "פסה"ד בעיניין שלומי איבגי") נקבע כי הסמכות העניינית לידון בתביעה שהגיש התובע (המעסיק) כנגד הנתבע (עובד לשעבר) על רקע טענות לגניבה או פעולות שלא כדין בנכסי העסק מסורה לבית הדין לעבודה שעה שלא צויין מפורשות בכתב התביעה כי עילות התביעה הנן נזיקיות.

אף שעסקינן בתביעה על רקע טענות למעילה ולגניבה (בשונה עניין רוחם), התביעה כאן לא הוגשה בעילות של "גזל" או "תרמית" לפי פקודת הנזיקין, אלא מבוססת על מסגרת משפטית אחרת שנתונה לסמכות בית הדין לעבודה; עילה חוזית, טענה להפרת חובת אמון ועשיית עושר ולא במשפט.

...

ברע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (להלן: "פסה"ד בעניין רוחם") אליו כאמור הפנתה אף המשיבה, בפסקה 67 נקבע כי קיימת חשיבות לאופן שבו הוגשה ונוסחה התביעה:  "לאחר ששקלנו את הדברים, אנו סבורים שיש ללכת בדרך הבאה: ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות, ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. לא למותר להזכיר כי תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי (בדומה לתקנה 9(5) לתקנות בית הדין לעבודה) מחייבת את התובע לציין בכתב התביעה את העובדות המקנות לבית המשפט את הסמכות לדון בעניינו. אם כן, הדעת נותנת כי מקום שבו הוגשה לבית המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות (שהרי אם לא יעשה כן הסמכות לדון בתובענה תהיה נתונה לבית הדין לעבודה). זאת, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד...

ויצויין כי פסה"ד בעניין שלומי אבגי מלמדנו בדרך של קל וחומר כי דין התביעה בענייננו להתברר בביה"ד לעבודה שכן בשונה מהעניין שבפניי – הרי שבעניין שלומי אבגי נטען כי העובד, לו הייתה גישה חופשית לכספי העסק, משך מקופת העסק לצרכיו האישיים ושלא כדין כספים רבים, וזאת בשונה מהטענה שהעלתה המשיבה כנגד המבקש ביחס למבקש כדאן וחרף זאת נקבע כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לביה"ד לעבודה ולא לביהמ"ש האזרחי.

מכל המקובץ עולה, כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה ללמד כי התביעה באה בגדר החריג הקבוע בסיפא לסעיף 24(א)(1) לחוק.