תביעת מעסיק על נזקים שגרם עובד רשלן

באשר להתבססות התובע על הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, הוראה זו קובעת כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נימלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". מצאתי קושי לבסס את אחריותה של הנתבעת על בסיס הוראת חיקוק זו, שכן לא מיתקיים אחד התנאים הקבוע בפסיקה, שהנו "עמימות ראייתית", שעה שברור ממה ארעה פגיעתו של התובע (ראו: רע"א 682/06‏ מירב כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ) (2006)).

אשם תורם – האמנם? הפסיקה קובעת כי אין להטיל אשם תורם על עובד אשר נפגע מחמת הפרת חובה חקוקה, אלא במקרים חריגים כשאשמו של העובד הנו בולט וברור: "לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיק". (ע"א 453/72‏ ‏ **** ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים, פ''ד כח(1) 197 (1973)).

...

בפסק הדין שניתן בע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' חאלד בשאראת (01/02/2016), (להלן: "פרשת בסה") התייחס כב' השופט יצחק עמית לחובה המוטלת על נפגע עבודה למצות את הליכים בתום לב במל"ל, וקבע כדלקמן: ".. ייתכן שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד? ברצותו יתבע מהמוסד את הגִמלה, ואזי יזכה מעביד בניכוי ערכה המלא, אפילו בפועל הופחתה או נשללה על-ידי המוסד; ברצותו לא יתבע כלל את הגִמלה, ובשל כך בלבד יפסיד המעביד את זכות הניכוי שלו? אין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר (ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חב' לביטוח בע"מ, פ"ד כח (2) 497, 500 (1974))". בפרשת בסה הנ"ל עמד כב' השופט יצחק עמית על גבולות חובת מיצוי ההליכים של נפגע בתאונת עבודה, באורח ברור, כדלקמן: "מיצוי הזכויות במל"ל צריך להיעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב, ואלו כוללים פניה בתביעה להחמרה (ראו תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). זאת, מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, למשל, כאשר מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל (לתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה וסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ראו רע"א 863/93 התעשיה האוירית בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4), 815, 822 (1993)). בנוסף, על הנפגע להעלות את העובדות והטענות ולהציג את המסמכים הרלוונטיים כדי לשכנע את המל"ל לקבל את התביעה, כגון, הצגת חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית (ראו תא (מחוזי י-ם) 624/94  מסילתי נ' דוד אבו [פורסם בנבו] (17.12.2001)). אי התייצבות לבדיקה או הימנעות מהגשת מסמכים עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצד הנפגע (ראו ע"א 1411/11 שירותי בריאות כללית נ' אברמוביץ, פס' 2 [פורסם בנבו] (6.15.2013))" על רקע האמור לעיל, במקרה שבו הניזוק מגיש את תביעתו באיחור למוסד לביטוח לאומי, ובשל כך פוקעת זכאותו לגמלה ו/או המוסד לביטוח לאומי דוחה את תביעתו, וככל שהמזיק הוא המעביד, ניתן לראות בתובע כמי שהפר את חובת הקטנת הנזק, וכמי שלא פעל בסבירות ובתום לב כדי למצות את זכויותיו לפני המוסד לביטוח לאומי, ובהתאם יש לנכות את הגמלה הרעיונית שלה הוא היה זכאי לקבל אילו היה פונה למוסד לביטוח לאומי בזמן ותביעתו הייתה מתקבלת.

בהתאם ולאור הפסיקה עליה הרחבתי לעיל אני מקבלת את דרישות הנתבעת לניכוי רעיוני אשר יועמד על 40,580 ₪ כדרישת הנתבעת.

סוף דבר: לאור כל המפורט לעיל, הנתבעות ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, באמצעות הנתבעת 2, סך של 47,000 ₪ (מעוגל).

שכן נטען בכתב התביעה המתוקן כי סאמח, העובד הנוסף שעבד לצידו של התובע, גרם לתובע נזק ברשלנותו, ולפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] האחריות השילוחית של מעסיק למעשה עובדו היא אחריות על-פי דין.

אין צורך שהעובד המזיק יהיה בעצמו צד לתביעה על מנת לחייב את המעסיק על דרך אחריות שילוחית (עיינו ב-ע"א 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ"ד מ(1) 658, 670 (1986); עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין, 229 (2006) – "מעביד עשוי להמצא אחראי שילוחית גם אם העובד אינו צד למשפט...").

...

התובע ישלם לנתבעות אלה יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך של 6000 ₪.

הנני מחייב את הנתבעות 1 ו-4 יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 1,109,260 ש"ח, בניכוי תגמולי מל"ל בסך 620,979 ₪, ובסה"כ – 488,281 ש"ח. כן ישלמו הנתבעות 1 ו-4 יחד ולחוד לתובע הוצאות בגין חוות הדעת בתחום העיניים בסך של 2340 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 31.12.2018 ועד לפרעון בפועל; בגין חוות הדעת מטעם התובע בתחום הנפשי סך של 6000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור, מיום 25.9.2019 ועד לפרעון בפועל; בגין אגרה סך של 712 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 4.4.2019 ועד לפרעון בפועל; ושיפוי בסך 200 ₪ בגין שכרו של העד סאמח.

כן ישלמו הנתבעות 1 ו-4 לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 114,258 ₪.

בעניינינו, במועדים הרלוואנטיים לתביעה, היה על המעביד לדאוג לתנאי עבודה בטיחותיים, לבדוק את תקינות הפיגום, גם אם המדובר בפיגום שלא ניבנה על ידו, לספק לתובע אמצעי הגנה ו/או בטיחות כדי לשמור עליו מפני סכנות הכרוכות בעבודה בגובה על פיגום, ליתן לו הדרכה כיצד לעבוד על פיגום ולהתמודד עם הסיכונים הכרוכים בעבודה כגון זו. המדובר באמצעים פשוטים שיכלו למנוע את התאונה.

בנוסף, היה על המעביד לבדוק את תקינות ובטיחות הפיגום שקרס טרם עלו עליו התובע ויתר העובדים, שכן כחלק מחובת המעביד למנוע את פגיעת התובע, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ונטולת סיכונים וכחלק אינטגראלי מכך, לפקח על עבודת עובדיו ולבדוק את הציוד בו הם משתמשים, בטרם השמוש בו, ובמקרה זה לא הוכח בפניי כי הוא עשה כן. מעבר לכך, לא הוכח כי התובע שנפל מגובה של כ -9 מטר, היה מאובטח בזמן העבודה על הפיגום ברתמת בטיחות המתאימה לסוג עבודה מעין זו. יש להניח, כי לו התובע היה מאובטח בזמן עבודתו על הפיגום, הנזק שניגרם לו, לא היה קורה ואם היה קורה היה פחות בעוצמתו.

עם זאת, הנתבעים טענו כי, העובדה שהתובע ביקש בהליך דנן להסתמך על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, במסגרת ת.א 14301-03-18 (להלן: "תיק המחוזי"), בו נדונה תביעה שהוגשה על ידי עיזבונו של עובד נוסף של המעביד, נגד אותם נתבעים בתביעה שלפניי, אשר מצא את מותו כתוצאה מנפילת מהפיגום וסולקה על בסיס אחריותו של המעביד, יש בה ללמד שקריסת הפיגום הנה בשל מעשה רשלני של המעביד או מי מעובדיו וללא קשר למעשה או מחדל של הנתבעים ובכך להסיר את האחריות מהם לפגיעת התובע.

...

משכך ועל בסיס כל המפורט לעיל, המסקנה היא כי הנתבעים נושאים גם באחריות נזיקית לפגיעת התובע.

לאחר ששמעתי את התובע בדיון שהתקיים בפניי ובהתחשב בגילו ונסיבות התיק, אני רואה להעריך את הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עקב פגיעתו בתאונה, כגובה הנכות הרפואית שנקבעה לו, בשיעור של 27.32%.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 425,587 ₪ בצירוף אגרת בית משפט, עלות חוות הדעת הרפואיות של המומחים מטעמו, חלקו בעלות חוות הדעת של מומחי בית המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המעסיק אחראי הן לתקינות הכלים, הן להדרכת העובדים כך שגם במקרה של תקלה הם לא ייפגעו והן להתקנת נהלי עבודה שימנעו ככל הניתן תאונות עבודה.

יחד עם זאת, מדובר בכלי עבודה של הנתבעת, בתחזוקה שלה ועליה האחריות לוודא שהוא תקין לפני שעובדיה משתמשים בו. אני סבורה כי ההצטברות של כל הפעולות שלא בוצעו על ידי הנתבעת לפני ואחרי הארוע, כלומר: הדרכות בטיחות, ציוד מגן מספק ותחקיר בנוגע לגורמי התאונה, עולה כדי התרשלות ודי בה כדי לחייב את הנתבעת באחריות לניזקי הגוף שנגרמו לתובע.

סעיף 38 לפקודה קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נימלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." הנתבעת לא הביאה כל ראיה שהיא בנוגע ל"דבר המסוכן", על אף שהסכימה כי מדובר ב"דבר מסוכן" וממילא לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה.

...

כאמור לעיל, הגב' סוקולנקו העידה כי התובע עבד ביום 22.06.17, אולם אני מייחסת לעדותה משקל נמוך יותר מזה של התובע מן הנימוקים שפורטו לעיל ועל כן אני מקבלת את גרסת התובע כי בחודש יוני עבד רק בימים שלפני התאונה.

על כן אני מקבלת את גרסת התובע כי נעדר מן העבודה בשל מחלה ונאלץ לפדות ימי חופשה על מנת להתפרנס.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי סך הפיצוי שאני פוסקת לתובע עומד על סכום של 20,100 ₪ ומסכום זה יש להפחית את דמי הפגיעה שקיבל מן המל"ל ועל כן הפיצוי יעמוד על סכום של 8,850 ₪.

] במסגרת חוות דעתו טען המומחה כי מכל נזק לכאורי שניגרם לתובע, יש לקזז את הכספים ששולמו לו על ידי המעסיק בתקופה בין חודש 3/2020 – 11/2020, כמפורט לעיל.

נציין עוד כי בסיכומיו זנח המעסיק את כימות הנזק אשר עלה בחוות דעתו של המומחה והסתפק בטענה כי יש לחייב את מנורה בסעדים אותם תבע התובע בכתב התביעה[footnoteRef:96].

(ז)   בית הדין האיזורי לעבודה רשאי להפחית תשלום שמעסיק חייב לקופת גמל בחזקת שיפוי כאמור בסעיף קטן (ה) אם ראה נסיבות המצדיקות לעשות כן.   (ח)  עברו ששה חדשים מהמועד שנקבע בסעיף קטן (א) ולא שולם חובו של המעסיק לקופת הגמל כאמור בסעיף קטן (א), רשאית קופת הגמל להודיע על כך בכתב לעובד, עם העתק למעסיק, ומשעברו ששה חדשים נוספים מיום מסירת ההודעה ולא שולם החוב לקופת הגמל, לא יחולו לגבי אותו חוב הוראות סעיף קטן (ד) אם קבע בית הדין האיזורי לעבודה שהפיגור בגביית החוב חל שלא עקב רשלנותה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות את קופת הגמל.

הפצוי שעל המעסיק לשלם לתובע בשים לב למסקנה אליה הגענו ולאור הפסיקה, בשל הנזקים הנתבעים על ידי התובע להפסדים בגובה קצבת הנכות– על המעסיק לפצות את התובע בגין הפסד קצבת הנכות בתקופת אי הכושר בה שהה מאז ארוע הנכות.

...

מכאן, אנו מקבלים את טענת התובע כי תחילת עבודתו בנתבע 2 היתה ביום 1.1.2013.

באשר לתביעת התובע לקבל שחרור מפרמיות בתקופה הרלוונטית, מאחר שתובע לא עמד לבחינה בפני הגורם הרפואי, בהתאם לתקנון הקרן, ובשל דחיית התביעה נגד מנורה– תביעתו של התובע לקבל פיצוי בדמות שחרור מרכיב הפרמיות – נדחית.

מסקנה זו, לא מאיינת את המסקנות אליהן הגענו לעיל כך שתביעתו של התובע למתן צו הצהרתי כי בעת אירוע הנכות היה עמית פעיל – נדחית.

סוף דבר התביעה כנגד מנורה נדחית.