תביעת מעסיק נגד עובד על הפרת חובת סודיות

לפנינו תביעת מעסיקה כנגד עובדת, סוכנת מכירות בתפקידה, בטענה כי היא גנבה סודות מסחריים שלה, הטעיתה במכוון את לקוחותיה במטרה ליטול חלק מהפעילות העסקית שלה עבור חברה מתחרה והפרה את חובת תום הלב והאמונים שבין עובד ומעסיק, בשיתוף פעולה עם מנכ"ל התובעת לשעבר.

בתביעה לעוולת לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פירסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים (ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ - אלי אסולין (16.9.13).

...

היא נטענה מבלי שהוצגה ראשית ראיה לתמיכה בה. סוף דבר: אלונה תשלם לחברה את הסכומים הבאים: פיצוי בגין הפרת חובת הנאמנות, תום הלב וההגינות בסך כולל של 25,000 ₪.

בקשותיה של אלונה לקיזוז, נדחות.

התביעות לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עוולות מסחריות, פיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט, השבת הפיצוי המוסכם שקבוע בהסכם העבודה ומתן צווים הצהרתיים, נדחות.

עניינה של התביעה דנן הוא בטענת התובע נגד הנתבעת, מדינת ישראל, המשרד לבטחון פנים (להלן: המשרד), בדבר הפרת זכויותיו בכך שפרטיותו נפגעה, ואת תביעתו הוא מבסס על הוראות חוק הגנת הפרטיות, תשמ''א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), רשלנות והיפר חובה חקוקה, כפי הוראות סעיפים 35 ו- 63 פקודת הנזיקין (נוסח חדש), (להלן: הפקנ''ז).

סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות קובע, בין היתר, כי פגיעה בפרטיות היא : " (7)הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם" חובה זו נועדה לשמור על פרטיותו של אדם, ומכאן, שבעניינינו, וכפי שהתובע עותר, מדובר, וככל שהעובדות שבבסיס התביעה יוכחו, בעוולה של היפר חובה חקוקה , כמצויין לעיל, או, למצער עסקינן במצב בו התרשל המשרד בבצוע תפקידו, כפי חובתו על פי דין, ובשל כך, נגרם לתובע נזק.

המשרד, בכתב ההגנה הכחיש מכול וכול כי מאן דהוא מנציגיו חשף מידע אישי כלשהוא אודות התובע לגורם לא מוסמך, או הפר את החובה המוטלת עליו לגבי סודיות מידע זה, ולראיה, הפנה המשרד לאותו מכתב שנשלח לפרקליט אשר ייצג את המעסיק בהליך שבבית הדין, ובו נדחתה בקשתו למסירת המידע אודות המבדקים הפסיכולוגיים שנערכו לתובע, בהיותם פרטים חיסויים שאינם מועברים לגורמים שאינם מוסמכים לכך.

מר שמש דחה נחרצות את האפשרות שהוא מסר למר צ'וקולו פרטים חיסויים כלשהם על התובע בין אם רפואיים ובין אם אישיים, והוא מציין (עמ' 10 לפרוטוקול) : "לא היה לי שום ידע על הנושא של הדברים הרפואיים שלו או עניינם אחרים, טיפלנו לגופו של עניין במקרה, לא מעבר לזה. גם אסור לנו, יש חיסיון של המשרד לבטחון פנים, אצלנו זה ברמה מאוד מבוקרת ואחראית. לא מוסרים מידע לעולם. זה עניין של סודיות וצנעת הפרט." מר שמש אף ציין בחקירתו, כי במסגרת תפקידו הוא מטפל רק בתחום השטח, ולא בעניינים המנהלתיים, וכי אין לו כל גישה לחומר החסוי.

...

לאור האמור בתצהיר של מר צ'וקולו בהליך בבית הדין, ותשובתו המצוטטת לעיל במסגרת חקירתו הנגדית שם, טוען התובע, כי המסקנה המתבקשת היא שהמשרד מסר לידי המעסיק מידע חסוי אודותיו, כאשר המעסיק איננו גורם המורשה לקבל מידע זה, לרבות מידע אודות בדיקת אבחון פסיכולוגית שנערכה לו. מכאן הגשת התביעה שלפניי.

המשרד עוד טען בכתב ההגנה, כי הוא לא הפר איזו מבין החובות המוטלות עליו על פי הוראות חוק הגנת הפרטיות או הפקנ''ז, וכי נציגיו פעלו כדין, ובמסגרת מילוי תפקידם , כפי המצופה מהם, ועל כן, דין התביעה להידחות, בהעדר בסיס שבמציאות או בדין לטענות התובע.

בנסיבות אלו, ולאור הדברים שציינתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי פיצוי על סך 25,000 ש''ח, יש בו כדי להוות פיצוי הולם בעקבות הפגיעה בזכויותיו של התובע.

עלכן, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 28,000 ש''ח להיום.

לאור ההגנה בחוק דין התביעה להידחות חיוב בהוצאות ניתן היום, ט"ז שבט תשפ"ב, 18 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.

] "באשר למשיבה, הרי שאומנם מדובר במתחרה של המבקשת, אשר אין חולק כי בשום שלב לא היתקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המבקשת. משכך, במקרה הרגיל, אין אפשרות לנהל נגדה תביעות בבית הדין לעבודה (וראו למשל: עניין פי.או.אס, פסקה 24; עניין רוחם, פסקה 35 ופסקה 74). יחד עם זאת, בעניינינו צירופה של המשיבה להליך הוא אך ורק על מנת לקבל גם נגדה סעדי ציווי, על בסיס הטענות כי היא סייעה ושידלה להפרת החובה על ידי העובד, ועשתה שימוש ביודעין בסודות המסחריים שגזל. ביחס לעילות מסוג זה קיימת סמכות לצרפה להליך המתנהל בבית הדין לעבודה נגד העובד לשעבר (המשיב), אשר נטען כי הפר את חובותיו כלפי המעסיק לשעבר (המבקשת) וגזל את סודותיו המסחריים (ראו סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה; סעיפים 6(ב)(3) ו-22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות; דב"ע נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה – דוידזון, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ו 425 (1994); ע"ע (ארצי) 259/05 א.מ. חטיפי העמק בע"מ נ' ח'וטבא [פורסם בנבו] (26.4.2006)). לאור קיומה של סמכות זו, צדק בית המשפט כשנמנע מפיצול שלא לצורך של ההליך המשפטי, וחלף זאת הורה על העברת הדיון בכללותו לבית הדין האיזורי לעבודה. ודוק, לעיתים אין מנוס מפיצול הדיון בין שתי ערכאות משפטיות שונות, לאור כללי הסמכות המורים כי עניין אחד הוא בסמכות ייחודית של ערכאה אחת ועניין אחר בסמכות ייחודית של ערכאה אחרת. השוו עניין רוחם, פסקות 68–70. ואולם במקרה בו ניתן להמנע מכך, שכן קיימת ערכאה המוסמכת לידון במכלול הסיכסוך, פשיטא כי ראוי שלא להרבות התדיינויות שלא לצורך" (ההדגשות הוספו- ר.ג.).

אלה – כפי שנרחיב מיד – מובילים למסקנה כי כאשר עסקינן ביחסים שבין עובד למעסיק (המבחן הראשון) ובעילה מתחום יחסי העבודה (המבחן השני), אשר יש לה כלי קיבול חוזי ונזיקי, אזי על מנת לשלול סמכות בית הדין לעבודה לידון בתובענה – נידרש כי העילה הנזיקית בכתב התביעה תהא ברורה, היינו על התובע להסביר במפורש כי עילת תביעתו נזיקית.

...

על רקע האמור, התובעת עותרת לקבלת הסעדים הבאים: מתן פסק דין הצהרתי השולל את זכאות הנתבע לתשלום פיצויי פיטורים.

סוף דבר לאור לכל האמור לעיל, הננו קובעים כדלמקן: הבקשה לסילוק התביעה בעילת גרם הפרת חוזה כנגד הנתבעים 3 ו-4- נדחית.

הבקשה לסילוק התביעה בעילת הפרת חוק עוולות מסחריות מתקבלת באופן חלקי, כך שהתביעה בעילה זו תמחק כנגד הנתבעים 2-4 ותעמוד בעינה כנגד הנתבע.

לעניין זה, בסעיף 82 לכתב התביעה יירשם "לחייב את הנתבע לשלם לתובעת בסך של 54,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי בגין גזל סוד מסחרי כקבוע בסעיף 13 לחוק" במקום "לחייב את הנתבעים...". בקשה לסילוק חלק מעילות התביעה המופיעות בסעיפים 38-46, 56-62, 83 ו- 85, כנגד הנתבע - נדחית.

בכתב התביעה נטען עוד כי רוה"ח אחראי יחד ולחוד עם הנתבע בכך שאפשר את המירמה, סייע לנתבע ולא דיווח על מעשיו לתובע, הפר את חובת הזהירות שלו כלפי החברה כמו גם את חובותיו החוזיות ואת חובות האמון שלו כלפי התובע, והיה שותף לדבר עבירה.

כפי שנאמר שם (פסקה 3) "... השאלה היא מה הקפו של חריג זה, ובאופן ספציפי אף יותר, האם הוא משתרע גם על תובענות שעניינן גניבה ומעילה בכספי המעסיק. תובענות מסוג זה מבוססות במקרה הרגיל על עוולות בנזיקין, כדוגמת תרמית וגזל. במקביל לכך, אותם מעשים עצמם מהוים במקרים רבים גם הפרה של חוזה העבודה. כמו כן, לעתים, מעשים שלגביהם טוען המעסיק כי הם מהוים תרמית וגזל עשויים להיות כאלה שהעובד טוען כי נעשו מכוח הזכויות שהוענקו לו בחוזה העבודה (היינו, שמדובר בהטבות שהיה מותר לו לקבלן מכוח יחסי העבודה). איפה יתבררו תביעות מסוג זה?

הם לא ראו צורך בכך, שכן לשיטתם (כעולה מהטענות), יש ללמוד מעניין רחום כי כל תובענה של מעסיק נגד עובד על רקע טענות למעילה ולגניבה היא א-פריורי בסמכות בית המשפט האזרחי.

כמו כן, לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לידון בתובענות שעניינן גזל סוד מסחרי הנובעות מיחסי עבודה גם לאחר שהסתיימו (ראו גם שם, פסקה 52) ובית הדין לעבודה מוסמך לידון גם בטענה להפרת זכויות יוצרים, שלא הוחרגה מסמכותו לפי סעיף 24(א)(1) (ראו למשל סע"ש 19783-12-20 קנאזע נ' קנאזע מיום 8.8.21 בפיסקה 41 והפסיקה הנזכרת שם).

...

עם זאת, אני סבורה כי יש להורות על עיכוב התביעה כנגדה עד לאחר תום בירור ההליך בבית הדין לעבודה.

סוף דבר התביעה תועבר לבית הדין לעבודה בתל אביב לצורך בירורה בכל הנוגע לנתבע 1.

בכל הקשור לתביעה כנגד הנתבעת 2, אני מורה על עיכוב ההליכים.

השופטת לאה גליקסמן לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופט דורון יפת ונציגי הציבור מר יעקב ששפורטה וגב' רונית ירדן; סע"ש 10239-03-20), שבו נתקבלה בחלקה הקטן תביעתה של המערערת שכנגד (להלן – החברה), כך שהמערער 1 (להלן – העובד) חויב לשלם לה פיצוי בסך של 60,000 ₪ והתביעה כנגד המערערת 2 (להלן – המעסיקה החדשה) נדחתה.

לערעור העובד והמעסיקה החדשה שני ראשים עקריים: האחד – דיוני, שכן לטענתם לא נתבע בכתב התביעה פיצוי על הפרת חובת תום הלב, ולטענתם זה הפצוי שפסק בית הדין האיזורי, בעוד שהתביעה הייתה לפצוי ללא הוכחת נזק על גזל סוד מסחרי, בהתבסס על סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות.

...

אשר לטענה כי דו"ח האקסל והסתמכות עליו מהווה הרחבת חזית, הרי שאין בידינו לקבלה.

אשר לשיעור הפיצוי הרי זה מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו מקום להתערב בקביעתה.

גם בנושא פסיקת הוצאות המשפט ושיעורן לא מצאנו להתערב.

סוף דבר – שני הערעורים נדחים, ולנוכח תוצאה זו כל צד יישא בהוצאותיו.