תביעת מעסיק בגין הפרת חובת אמונים על ידי עובד

שלישית, לטענת התובעות, בינן לבין הנתבעות 2-3 מעולם לא היתקיימו יחסי עובד-מעסיק ולכן לבית-המשפט הזה מסורה הסמכות לידון בתביעה בכל העילות שפורטו נגדן בכתב התביעה.

עוד נקבע בעיניין פנדלר כי אף שעילת תביעה שמקורה בהפרת חובות אמון מצויה בדרך כלל תחת סמכותם העניינית של בתי המשפט האזרחיים, הרי ככל שהפרת חובת האמון על-ידי עובד מבוססת על גזל לקוחות הרי שגם עילת תביעה זו הנה בסמכותם של בתי הדין לעבודה (ראו עניין פנדלר, בפיסקה 20).

אינדיקאציה נוספת המעידה על כך שמדובר בעילת תביעה שעניינה הפרת חובות חוזיות מצויה במכתב שמסרו התובעות לנתבע 1 ביום 21.1.2020 ובו הודיעו לו על סיום היחסים העיסקיים שבין הצדדים (נספח 6 לכתב התביעה), הכתירו התובעות מכתב זה בכותרת "הפרותיך היסודיות של הסכם למתן שירותים בין פ.ק אלקטרה בע"מ [התובעת 1] לבינך מיום 12.2.2019 ('ההסכם') והודעה על סיום היתקשרות". אכן, לא נעלמו מעיניי טענות התובעות בנוגע להפרות חובות מסוג חובת אמונים וזהירות כקבוע בחוק החברות, התשנ"ט-1999 ואשר מוטלות על נתבע 1 בהיותו נושא משרה בחברה:, ברם, עילות אלו נטענו בלשון רפה, בלתי מפורטת, תוך הסתמכות על הפרוט שהובא בכתב התביעה בנוגע להפרות החובות החוזיות שמוטלות על הצדדים במסגרת יחסיהם החוזיים (ראו למשל סעיף 36 לכתב התביעה).

היינו מדובר בפעולות שבוצעו לכאורה על ידי הנתבע 1 בפרק זמן שתחילתו בשנת 2017, היינו שעה שבין הצדדים שררו יחסי עובד-מעסיק עד ששונו יחסי ההעסקה (מבלי לקבוע מסמרות בעיניין) ביום 12.2.2019.

רביעית, בהתאם לקבוע בעיניין פנדלר, אין די בקיומה של עילת תביעה הקשורה בהפרת חובות אמון, אשר נטענה בצורה לאקונית כאמור לעיל, כדי לקבוע כי מדובר בתובענה שבסמכות בית משפט זה. שעה שהראינו לעיל כי עילת התביעה מקורה בקיומם של יחסי עבודה והיא מסתמכת על הפרות חוזיות של הסכמי העסקה שבין הצדדים, אזי שהסמכות לידון בטענה להפרת חובת אמון על-ידי הנתבע 1 מוקנית אף היא לבית הדין לעבודה (ראו עניין פנדלר, בפיסקה 20).

...

סוף דבר לאור האמור לעיל דין הבקשה להתקבל בחלקה.

בהתאם להוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 אני מורה על העברת התובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב שכן לו סמכות השיפוט העניינית והייחודית לדון בתביעה.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים ותפעל ליישומה.

עוד נטען על ידי התובעים, כי הנתבעת 2, "כמי שגרמה, היתה מעורבת ונהנתה מריווחי הפרת חובת האמונים של גבי, חייבת לפצות את דומיסיל בגין נזקיה וחייבת להשיב לדומיסיל את התעשרותה ורווחיה שנבעו מהעסקאות הנגועות בהפרת חובת אמונים של גבי" (ר' סעיף 97 לכתב התביעה).

ראשית נבחן את טענת הנתבעת 2, כי לא מוקנית לבית הדין לעבודה סמכות לידון בתביעה זו מאחר והפרת חובת האמונים המיוחסת למר גבריאל סרוגו מהוה עוולה של מי שהפר אותה ולא של מי שגרם לאותה הפרה ומן הטעם שלא מוקנית לבית הדין לעבודה סמכות לידון בעוולות המנויות בפקודת הנזיקין.

בעירעור שהוגש על ידי הרב קמיניצקי על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע נקבעו דברים אלה היפים לעניננו: "עילת גרם הפרת חוזה (הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין) מצויה בגדר סמכותו העניינית הייחודית של בית דין זה מקום שהיא "בקשר לסכסוך עבודה". בעיניין זה יש להדגיש כי בכל הנוגע לתובענות המפורטות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, ולהבדיל מתובענות שעניינן סעיף 24(א)(1) לחוק, אין מדובר בהכרח בצדדים לחוזה העבודה ולא נידרש כי ישררו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים להתדיינות (ראו דב"ע נא/3-156 יעקב סימס - בנימין יוחננוף, [פורסם בנבו] פד"ע כד 199, 205 (1992); דבע לה/3-51 ד"ר יעקב ג'ון הראון - יעקב קפלן, [פורסם בנבו] פד"ע ז 13, 20 (1982)).

...

אולם הלכה מושרשת היא כי "הקביעה אם סכסוך הוא בסמכותו העניינית של בית דין לעבודה אינה נקבעת על פי פירוש מילולי ודווקני של הוראות החוק או על פי זהות הצדדים להליך, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בסכסוך הוא בית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין" [ע"ע(ארצי) 655/06 דוד אטיאס – עיריית באר שבע ניתן ביום 3.6.07; ע"ע(ארצי) 738/06 צבי זר – אורן פרסקי 29.4.07; דב"ע נז/ 4-16 מרכז השלטון המקומי – ההסתדרות הכללית, פד"ע לב 1] כאשר העילה של התביעה עשויה להתפרש על פני הסמכות העניינית של מספר ענפי משפט "אין מנוס מהערכת המשקל היחסי בין היסודות האמורים, תוך חיפוש אחר המרכיב הדומיננטי המאפיין את המחלוקת ואשר על פיו תוכרע שאלת הסמכות" (ראו: ע"ע(ארצי) 9948/04 פלוני נ' פלונית ואח' ניתן ביום 26.10.05; ע"ע (ארצי) 687/05 אלי גור – מכתשים מפעלים כימיים ניתן ב-15.11.06; ע"ע (ארצי) 617/07 מדינת ישראל – משרד החינוך – אילנה ליטבק ניתן ביום 23.10.08) על כן השאלות שעלינו לבחון הן האם העניינים הקשורים למסגרת העבודה ויחסי העבודה תרמו תרומה נכבדה להיווצרות עילת התביעה כדי להקנות סמכות עניינית לבית הדין לעבודה".

לאור האמור לעיל, נדחית בקשת הנתבעת 2 לסילוק התביעה נגדה על הסף, מכל הטעמים שפורטו לעיל.

סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, קובע כי לבית הדין לעבודה תהא במכות ייחודית לידון - "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" עיון בפרשת התביעה מעלה כי העוולות מיוחסות לנתבע 1 מקורן בחשיפתו לסודות מסחריים של התובעות במהלך עבודתו הן בתובעת 1 (לפני מכירתה) והן בהיותו מועסק בתובעת 3 על פי הסכם העסקה אישי משנת 2015 ולא מכח היותו בעל מניות או דרקטור בתובעת 1 (ראו סעיפים 12ב - התחייבות הנתבע 1 שלא להעביר מידע אשר רכש בעת עבודתו בתובעת 1, 12ג - וויתור על זכות הנתבע 1 להתחרות עסקית גם לאחר סיום עבודתו ופעולותיו בתובעת 1, 20 - בהקשר הסכם עבודה בין הנתבע 1 לבין תובעת 3, 21 וכן הלאה בסעיפים 22, 24-27, 38, נספח 4 לתביעה) נראה כי התובעות עצמן לא סברו שעניינה של התובענה בהפרה של חובת אמון המוטלת על הנתבע כבעל מניות שהרי לא הגישו את התובענה למחלקה הכלכלית בהתאם לסימן ב'1 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד 1984 (סעיפים 42א – 42ה).

כן ראו ברע"א 2060/19 הנ"ל לעניין עילת התביעה: "עילת התביעה... אינה עילה המצויה מחוץ לתחום סמכותם של בתי הדין לעבודה. נהפוך הוא: הפרת חובת אמון על ידי עובד, על דרך של גזל לקוחות ומידע מסחרי, היא טענה הנבחנת חדשות לבקרים בבית הדין לעבודה......

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הסמכות העניינית מסורה לבית הדין לעבודה.

הטענות בבקשת רשות העירעור לטענת המבקשת חובת האמונים של נושא משרה, הקבועה בסעיף 254 לחוק החברות, אינה נובעת מיחסי עובד-מעסיק, אלא מן היחסים שבין נושא המשרה לחברה.

במצב דברים זה נושא אותו אדם בשני כובעים במקביל, עובד ודירקטור, ושאלת הסמכות לידון בסכסוכים בינו לבין החברה תדון לפי הכובע אותו הוא חובש ביחס לתביעה: אם התביעה מיתנהלת מכוח מעמדו כעובד בחברה (למשל, תביעה בעיניין תנאי עבודתו או זכויותיו בעקבות סיום העסקתו כעובד) תהיה הסמכות נתונה, בכפוף לחריגים הידועים (ראו עניין רוחם), לבתי הדין לעבודה; אם התביעה מיתנהלת מכוח מעמדו כדירקטור (למשל, תביעה בגין הפרת חובות הזהירות והנאמנות של דירקטורים או תביעה נגזרת שמגיש הדירקטור) תהיה הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי (ראו סעיפים 42א.–42ה. לחוק בתי המשפט).

עניין הרט, מפנה לעניין פי.או.אס, ומתיישב עם האמור לעיל, שכן שם נטען על ידי החברה המעסיקה (התובעת), כי הרט שימש במקביל כעובד וכדירקטור, וכי התביעה נגדו מבוססת על היתנהלותו בכובעו כדירקטור (פסקה 10 לעניין הרט).

נהפוך הוא: הפרת חובת אמון על ידי עובד, על דרך של גזל לקוחות ומידע מסחרי, היא טענה הנבחנת חדשות לבקרים בבית הדין לעבודה (ראו, למשל, בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(4) 702 (1993) (להלן: "עניין יבין פלסט"); ע"ע (ארצי) 164/99 פרומר נ' רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294 (1999); רע"א 7190/18 ש.ב.א מפעלי מתכת בע"מ נ' כהן, פסקה 9 (28.10.2018)).

ואולם תהא הוראת החוק מכוחה נוצרים יחסי האמון אשר תהא, כל עוד עניינה של עילת התביעה היא מתחום יחסי העבודה, הסמכות לדיון בטענה להפרת חובת האמון על ידי העובד מוקנה לבתי הדין לעבודה.

...

עמדה זו דינה להידחות.

ודוק, לעיתים אין מנוס מפיצול הדיון בין שתי ערכאות משפטיות שונות, לאור כללי הסמכות המורים כי עניין אחד הוא בסמכות ייחודית של ערכאה אחת ועניין אחר בסמכות ייחודית של ערכאה אחרת.

סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להידחות, משלא נמצאה כל עילה להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא.

הנתבע הפר את הוראות הסכם העבודה ואת חובת האמונים המוטלת עליו ופגע במוניטין של התובעת.

לחייב את הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 72,000 ₪ בגין הפרת הסכם העסקתו ובגין היתנהגות שלא בתום לב ובדרך שאינה מקובלת וכן בגין הפרה של חובות האמון והנאמנות המוגברות החלות עליו[footnoteRef:3].

] "באשר למשיבה, הרי שאומנם מדובר במתחרה של המבקשת, אשר אין חולק כי בשום שלב לא היתקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המבקשת. משכך, במקרה הרגיל, אין אפשרות לנהל נגדה תביעות בבית הדין לעבודה (וראו למשל: עניין פי.או.אס, פסקה 24; עניין רוחם, פסקה 35 ופסקה 74). יחד עם זאת, בעניינינו צירופה של המשיבה להליך הוא אך ורק על מנת לקבל גם נגדה סעדי ציווי, על בסיס הטענות כי היא סייעה ושידלה להפרת החובה על ידי העובד, ועשתה שימוש ביודעין בסודות המסחריים שגזל. ביחס לעילות מסוג זה קיימת סמכות לצרפה להליך המתנהל בבית הדין לעבודה נגד העובד לשעבר (המשיב), אשר נטען כי הפר את חובותיו כלפי המעסיק לשעבר (המבקשת) וגזל את סודותיו המסחריים (ראו סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה; סעיפים 6(ב)(3) ו-22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות; דב"ע נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה – דוידזון, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ו 425 (1994); ע"ע (ארצי) 259/05 א.מ. חטיפי העמק בע"מ נ' ח'וטבא [פורסם בנבו] (26.4.2006)). לאור קיומה של סמכות זו, צדק בית המשפט כשנמנע מפיצול שלא לצורך של ההליך המשפטי, וחלף זאת הורה על העברת הדיון בכללותו לבית הדין האיזורי לעבודה. ודוק, לעיתים אין מנוס מפיצול הדיון בין שתי ערכאות משפטיות שונות, לאור כללי הסמכות המורים כי עניין אחד הוא בסמכות ייחודית של ערכאה אחת ועניין אחר בסמכות ייחודית של ערכאה אחרת. השוו עניין רוחם, פסקות 68–70. ואולם במקרה בו ניתן להמנע מכך, שכן קיימת ערכאה המוסמכת לידון במכלול הסיכסוך, פשיטא כי ראוי שלא להרבות התדיינויות שלא לצורך" (ההדגשות הוספו- ר.ג.).

הפרת חובת אמון על ידי עובד על דרך של גזל לקוחות ומידע מסחרי "היא טענה הנבחנת חדשות לבקרים בבית הדין לעבודה"[footnoteRef:46] באופן התואם את הוראות סעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות.

...

על רקע האמור, התובעת עותרת לקבלת הסעדים הבאים: מתן פסק דין הצהרתי השולל את זכאות הנתבע לתשלום פיצויי פיטורים.

סוף דבר לאור לכל האמור לעיל, הננו קובעים כדלמקן: הבקשה לסילוק התביעה בעילת גרם הפרת חוזה כנגד הנתבעים 3 ו-4- נדחית.

הבקשה לסילוק התביעה בעילת הפרת חוק עוולות מסחריות מתקבלת באופן חלקי, כך שהתביעה בעילה זו תמחק כנגד הנתבעים 2-4 ותעמוד בעינה כנגד הנתבע.

לעניין זה, בסעיף 82 לכתב התביעה יירשם "לחייב את הנתבע לשלם לתובעת בסך של 54,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי בגין גזל סוד מסחרי כקבוע בסעיף 13 לחוק" במקום "לחייב את הנתבעים...". בקשה לסילוק חלק מעילות התביעה המופיעות בסעיפים 38-46, 56-62, 83 ו- 85, כנגד הנתבע - נדחית.