תביעת מעביד נגד עובד בבית משפט השלום סמכות עניינית

עניינה של החלטה זו בשאלה למי נתונה הסמכות העניינית לידון בתביעה שהגיש התובע (המעסיק) כנגד הנתבע (עובד לשעבר) על רקע טענות לגניבה או פעולות שלא כדין בנכסי העסק - בית המשפט האזרחי או בית הדין לעבודה.

אוסיף כי בנוסף לכך (וככל שיהא הדבר רלוואנטי), מתעוררת שאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה לידון בתביעה כנגד הנתבעת, אם נתונה היא לבית משפט זה או לבית משפט השלום.

...

עם זאת, אני סבורה כי יש להורות על עיכוב התביעה כנגדה עד לאחר תום בירור ההליך בבית הדין לעבודה.

סוף דבר התביעה תועבר לבית הדין לעבודה בתל אביב לצורך בירורה בכל הנוגע לנתבע 1.

בכל הקשור לתביעה כנגד הנתבעת 2, אני מורה על עיכוב ההליכים.

לטענת הנתבעת, התובע הסתיר מבית הדין כי הגיש תביעה קודמת נגדה לבית משפט השלום בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון, הליך ת"ק 40012-05-17 שנמחקה בהחלטה מיום 31.7.2017 לאחר שהנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף שם, בין היתר, לאור העדר סמכות עניינית.

" הינה כי כן, גם הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין מהוה השתק עילה כלפי התובע ואף אם הנתבעת לא היתה חלק מההליך המשפטי אלא מעסיקו של התובע, הרי שהתובע הגיע להסכמות ביחס להליך הראשון עם מעסיקו ביחס לרכיבי התביעה שהוא תובע מהנתבעת בהליך כאן, ניהל הליך נוסף כנגד המעסיק כאשר היה מיוצג ולא טען דבר ביחס להליך הראשון ואף לא ביקש לצרף את הנתבעת בהליך שם. לבסוף התובע כלל לא טוען נגד תקפותם של הסכמי הפשרה שהגיע אליהם שכן חזקה אם סבר שאינם משקפים את זכויותיו, הרי שהיה פועל בהליך של ביטול הסכם פשרה, אולם חלף כך התובע מבקש להשלים את החסר מהנתבעת, דבר שכאמור הוא מנוע מלעשות לאור דוקטרינת מעשה בית דין.

...

יחד עם זאת, מצאנו כי מקרה זה נמנה על המקרים החריגים בהם יש להיעתר לבקשה לסילוק על הסף וזאת בעיקר מחמת תחולתה של דוקטרינת מעשה בית דין.

בנסיבות אלה, מצאנו לקבוע כי זכות הגישה לערכאות של התובע נסוגה מפני האינטרס שבמניעת כפל התדיינות באותה סוגיה אשר תכליתה כוללת גם את מימוש זכות הגישה לערכאות של מתדיינים אחרים תוך הבטחת פעולה תקינה וחסכונית של מערכת המשפט בביצוע מלאכתה.

סוף דבר על יסוד כלל המפורט לעיל, התביעה מסולקת על הסף בשל מעשה בית דין.

על כן טוען התובע כי הסמכות העניינית לידון בתובענה מסורה לבית משפט השלום.

בדברי ההסבר להצעת החוק ההתייעלות הכלכלית (תקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009, ה"ח 348, 576, שנועדה להסמיך את בית הדין לעבודה לידון גם בתובענות מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הוסברו הדברים כך: "לאחרונה החלה תופעה של הגשת תביעות לבתי המשפט האזרחיים, שעילתן לשון הרע בקשר ליחסי עבודה בין מעביד או נושא משרה אצלו לבין עובדיו או נציג ארגון עובדים. לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה, מוצע לתקן את סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, להרחיב את סמכויותיו של בית הדין האזורי לעבודה ולקבוע כי תובענות במסגרת יחסי עבודה, שעילתן בפירסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ואשר הגיש מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, או שהגיש עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעבידה או נושא משרה אצלו – יבואו לפתחו של בית הדין לעבודה. זאת בהיתחשב בהתמחות של בית הדין לעבודה לידון בסכסוכים שביחסים האמורים". ניתן אף לומר כי המחוקק שם דגש על הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה יותר מאשר לזהות הצדדים, שכן יתרון המומחיות של בית הדין לעבודה הוא שעומד במוקד (ראו: ת"א (מחוזי מרכז) 8370-02-10‏ חלמיש נ' גמא ניהול וסליקה בע"מ (פורסם בנבו, 6.7.2010)).

...

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה שלפני עילתה ביחסי עבודה, כמשמעותם בסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, וכי מתקיים מבחן הקשר הסיבתי הקושר את התובענה ליחסי העבודה ששררו בין התובע לנתבעת.

התוצאה היא כי התובענה מצויה בסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה.

משכך, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984, אני מורה על העברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה.

כן טענו התובעים, כי הסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום ולא לבית הדין האיזורי לעבודה.

במקרה דנן הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט, שכן מדובר בתביעת אכיפה של התובעים כנגד הנתבעת בהתבסס על חוק המחאת חיובים תשכ"ט 1969.

" באשר למבחן העילה: "אשר לשאלה הראשונה - שעה שתביעת עובד נגד מעסיקו לתשלום זכויות בגין תקופת העבודה וסיומה, היא תובענה שעילתה ביחסי עבודה ושאינה בפקודת הנזיקין (להלן – עילת היסוד) החלפתו של העובד (או של המעסיק) בחליף, למשל ביורשו, אינה משנה את אופייה של עילת היסוד. שאם לא תמצא לומר כך, ירוקן מתוכן התיקון משנת 1971 לסעיף 24(א)(1) לחוק שנועד לקבוע כי עילת יסוד המסורה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה תתברר בבית הדין לעבודה אף אם התובע או הנתבע אינם העובד או המעסיק, לפי העניין, אלא חליפו.

...

אשר לשאלה השלישית – לטעמנו, אין במחלוקת הנוגעת לשאלה אם פלוני הוא חליף אם לאו של העובד (או המעסיק) כדי לשנות מאופיה של עילת היסוד.

בענייננו, דומה שהמסקנה צריכה להיות כי הסמכות המקומית הינה במקום מגורי התובעים, כלומר בחיפה.

התוצאה היא שהסמכות העניינית נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

תמצית טענות הצדדים: הנתבעת מפנה לסעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה") וטוענת, כי תביעות לתשלום תגמולי פנסיה ו/או תשלום או אי תשלום פנסיית נכות מכוח קרן הפנסיה, נתונות לסמכות הייחודית של בתי הדין לעבודה בהתאם להוראות סעיף זה. לכן לטענת הנתבעת, יש להורות על מחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית.

התובע טוען מנגד, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי מקומן של הטענות נשוא כתב התביעה לעניין רשלנות הנתבעת (העילה הנזיקית), להתברר בבית משפט השלום.

לכן לשיטתו, סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, אליו מתייחסת הנתבעת, אינו רלוואנטי לענייננו, שכן המדובר בתביעות שהצד להן הנו קופת גמל, ולא בתביעת עובד נגד מעביד בשל הפסדים שנגרמו עקב מחדלו של המעביד.

אך מה דינה של עילת התביעה הנעוצה בטענת התובע לאי הפקדת כספי פנסיה עבורו במועד החוקי ע"י הנתבעת? – "עילה ביחסי עובד מעביד" הוגדרה בע"א 2618/13 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, כך: ""עילה ביחסי עובד מעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה פורשה כך שמשמעה מכלול עובדות המולידות זכות הנובעת מן היחסים בין עובד למעביד או זכות שמקורה במשפט העבודה (ראו פרשת ארגמן טורס בע"מ [5], בפסקה 10).

יחד עם זאת, על פי הסיפא של הסעיף - "וכן כל תובענה לקיצבה הנובעת מיחסי עבודה", הרי שבפנינו טענות התובע, שעניינן, בין היתר, קצבה שלא שולמה לו על-ידי קופת הגמל, כפועל יוצא מהפרשות פנסיוניות שלא הופרשו עבורו במועדן, ולכן, גם לפי סעיף קטן זה, אין בסמכותו של בית משפט זה לידון בטענות כגון אלה.

...

מכאן המסקנה, כי מקור החובה להפרשת כספי פנסיה עבור עובד היא במשפט העבודה וביחסי עובד – מעביד.

נוכח האמור לעיל, ומכיוון שכידוע הלכה היא מלפנינו, כי מחיקת התביעה על הסף תעשה במקרים חריגים בלבד, אני מורה לתובע לתקן את כתב תביעתו, במובן זה שהסעיפים ו/או הטענות שעניינם בעילות תביעה הנובעות ממשפט העבודה, ומצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, יימחקו הימנו.

נוכח המסקנה אליה הגעתי, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו לה בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין.