תביעת מנהל מקרקעי ישראל לצווי מניעה ועשה בשימוש חקלאי במקרקעין

כמו כן, טוענת המבקשת/תובעת כי המשיב/נתבע פועל בחוסר תום לב משום שהנו ממשיך לעשות במקרקעין כבתוך שלו, ומכאן קמה נחיצות למתן צו המניעה לצורך עצירת העבודות בעודן באיבן, על מנת למנוע את קביעתן של עובדות "מוגמרות" בשטח.

ככל שבית-המשפט מתרשם שגבוהים סכויי המבקש לזכות בהליך העקרי הוא יקל בדרישות מאזן הנוחות וככל שהוא מתרשם שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש על בית המשפט להקל בדרישות לגבי סכויי התביעה (ראה : רע"א 2407/19 ישראל זיו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ מיום 14.5.2019 ; רע"א 191/14 Green Park International Inc נ'  Alleyne Properties Limited מיום 31.3.2014 ; רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי ואח' מיום 13.8.2005) ; רע"א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ ואח' נ' אולטרה שייפ מדיקל ואח' מיום 13.03.2012‏‏).

כאשר מנוהל הליך מקביל, כאשר מדובר במחלוקת ארוכת שנים, ופסקי דין קיימים אך ישנו קושי ניכר ומהותי במימושם, וכאשר ממילא עד לפינויו של הנתבע, לא תעשה התובע שימוש במקרקעין, בעוד דורשת היא למנוע שימוש חקלאי מאת הנתבע, (כל זאת, כאשר גם שאלת השהוי מטריד, מקום שנקיטת ההליך עוכבה במספר חודשים כעולה מדוחות הפיקוח) הלכה למעשה, מאזן הנוחות נוטה לטובת הנתבע/משיב.

...

במסגרת פסק הדין אשר ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי (כב' השופטת הורוביץ) נקבע כמפורט להלן : "הנני מורה למנהל לפעול לאלתר לאישור התוכנית המסומנת על ידי באות א' ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. המנהל ידאג לשינוי התב"ע ולאישור התוכנית בתוך 18 חודשים מהיום. הנני קובעת כי אין ולא תהיינה לאיש מבני משפחת נעמן המורחבת ולכל מי שבא מכוחם, זכות נוספת כלשהי בגוש 18232 או 18327 מעבר למותווה בתוכנית א'.

זכות הקניין הינה אמנם זכות יסוד חוקתית כאמור בהוראת סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ברם אין מדובר בזכות מוחלטת (ראה : בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל מיום 9.6.2005) ובוודאי בעת שקניינו הפרטי של אדם, שאותו הינו מטפח במשך שנים ארוכות, עלול להיפגע באופן חסר תקדים ככל שיינתן צו מניעה מן סוג המבוקש (ראה בעניין גם סעיף מספר 43 לפסה"ד אשר ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה מיום 2.3.2017) ולכן בנסיבות העניין סבורני כי לא ניתן לקבוע שמאזן הנוחות בענייננו נוטה באופן מובהק לטובת התובעת, בהינתן אופייה המורכב של המחלוקת הנוגעת לענייננו.

סוף דבר : לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים שהובאו בפני וכן גם את קביעותיהם של המותבים הרבים אשר נדרשו למחלוקת הנוגעת לענייננו הרי שבנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה הנני מוצא לנכון לקבל את הבקשה למתן צו מניעה זמני באופן חלקי בלבד, ולאסור על הנתבע לבצע עבודות של בנייה חדשה במקרקעין או עבודת בניה שאינה קשורה לעבודות בעלות אופי חקלאי גרידא.

ההליך הקודם בין הצדדים ביום 28.6.2011 הגיש התובע במסגרת ת"א 20734-06-11 (בית משפט השלום באשדוד) תביעה כנגד הגב' אסתר חכמון ז"ל, ובכותרתו נכתב כי מהות התביעה: "פינוי/סילוק יד, צו מניעה קבוע, צו עשה, פיצול סעדים". בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי הנתבעת עושה שימוש במקרקעין שלא לצרכי חקלאות.

טוען ב"כ התובע, בהסתמך על ההלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון בע"א 1156/02 חיר נ' לידאי וכן רע"א 9807/17 רפופורט נ' מנהל מקרקעי ישראל, כי כאשר עסקינן בשתי עילות תביעה שונות, תביעה לסילוק יד המבוססת על ביטול הרשות שניתנה להתגורר בנכס ותביעה לדמי שימוש ראויים, המבוססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט, אין צורך בפיצול סעדים.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, בהליך זה ובהליך הקודם, ובסיכומי טענותיהם, על נספחיהם, הגעתי למסקנה כי לא נדרשת כלל רשות לפיצול הסעדים.

סיכומו של דבר, התביעה הקודמת לא נסמכה בפועל על דיני עשיית עושר וכפי שנקבע זה מכבר בפסיקה ענפה שמקצתה אוזכרה על ידי התובעת, בנסיבות כגון דא אין צורך לבקש היתר לפיצול סעדים, אלא לתובעת הזכות לתבוע סעדיה בגין העילות השונות בהליכים נפרדים, כפי שעשתה בפועל.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התובע נדרש לרשות לפיצול סעדיו בהליך הקודם כדי להגיש תביעתו בהליך זה. הנתבע ישלם לתובע הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

על הנתבע להודיע בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטתי זו, האם בדעתו להגיש חוות דעת שמאית מטעמו.

עוד הוכחשה הפלישה הנטענת וצוין כי קיימים גורמים נבזים ושפלים בקרב חברי האגודה המפיצים שקרים אודות הנתבעים עובדות נוספות הרלוואנטיות להליך זה בחודש 04/16 הגיש שכן של הנתבעים תביעה לבית משפט זה לקבלת סעדים כספיים וכן צוי מניעה (ת"א 21537-04-16 לוי נ' חג'בי).

עיון בתוספת הראשונה יראה כי אף אחד מהשימושים המנויים בתוספת אינו תואם את אופי השמוש שנעשה במקרקעין ומכאן כי משרד החקלאות אינו אמון על אישור השמוש שנעשה במקרקעין מושא התביעה.

הדין הנוהג הסכם המשבצת עם מושב יכיני (אשר הסתיים אולם הנתבעים ממשיכים להחזיק במשק מכוחו, וראו בעיניין זה עמוד 33 למעלה לת"א 2983/04 מנהל מקרקעי ישראל נ' גז ציון (פורסם במאגרים משפטיים), (להלן: "פסק הדין בעיניין גז ציון")), קובע כי מטרת השכירות היא ניצול השטח העליון של הקרקע בעיקר לצרכי חקלאות, וכן הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית בלבד.

...

אני מורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 755,345 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאז הגשת התביעה ועד היום.

אני מורה לנתבעים לשלם לתובעת עבור שכ"ט השמאי (לפי קבלות), וכן עבור אגרת בית המשפט (לפי קבלות/אסמכתאות).

אני מורה לנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 14,040 ₪.

רקע עובדתי התובעת הגישה תביעה זו בגין שימוש בלתי חוקי שעשה הנתבע בקרקע חקלאית במושב חלץ, למתן צו מניעה קבוע שיאסור שימוש בלתי חקלאי, צו הריסה ותשלום דמי שימוש ראויים כולל רווח יזמי בסך 96,631 ₪.

כאשר מדובר היה בנחלה שבגינה שולמו דמי חכירה לשימוש המותר – נקבע כי השמוש האסור לא גרם לחסר כיס של רמ"י. עוד צויין, כי אפילו בקוים המנחים של השמאי הממשלתי, הותוו שתי חלופות לעריכת שומה לשווי קרקע בה נעשה שימוש לא מורשה: גזירת מרכיב היזמות משווי השוק של הנכס בצרוף קביעת מרכיב שווי הקרקע על פי השמוש בפועל, ולחלופין, קביעת שווי השוק של הקרקע בשימוש מיטבי שישקף את השמוש האלטרנטיבי שנימנע מהבעלים עקב השמוש הבלתי מורשה (ת"א (של' חי') 33174-11-15 רמ"י נ' יפה ספיר (16.9.2019), פסקה 134 לפסה"ד ; ר' גם ת"א (מחוזי ב"ש) 39627-04-10 חיים חג'ג' נ' מנהל מקרקעי ישראל (05.08.2013)‏‏, פסקה 18 לפסה"ד).

...

שנית, יש בהלכה הפסוקה דעות לכאן ולכאן בנוגע לחיוב ברווח יזמי: בית המשפט המחוזי מרכז, ציין לאחרונה בעניין הרווח היזמי, כי ניתנו בבתי המשפט הכרעות סותרות בעניין חיוב כזה, ובסופו של דבר העדיף את עמדת רמ"י בסוגיה, בציינו כי רמ"י כבעלת הקרקע זכאית לקבל דמי שימוש ראויים בהתאם לשימושים החורגים שבוצעו בפועל, כששווי זה כולל גם את רכיב הרווח היזמי.

הנתבע לא ביקש לחקור את המומחה ונמנע מלהפנות אליו שאלות הבהרה ועל כן מצאתי לקבל את קביעת המומחה בחוות דעתו אף באשר למבנה זה. אשר על כן הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: בית מגורים ששטחו 56 מ"ר – בגין השנים 2009-2016, בצירוף הצמדה וריבית ובצירוף מע"מ, סך 37,736 ₪.

אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך - 84,146 ₪.

תמצית הטענות בכתב התביעה בכתב התביעה המתוקן נטען כי התובעת מנהלת את מקרקעי ישראל מכוח חוק ואמנה, וביניהם מקרקעין הידועים כגוש 100344, חלקה 42 (בחלק) בבעלות מדינת ישראל.

התובעת הפניתה בכתב התביעה להוראות שונות בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל ובהסכם המשבצת, האוסרות על שימוש שאינו חקלאי במקרקעין.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מטעמם, לעשות במקרקעין הידועים כגוש 100344, חלקה 42 (בחלק), משק/נחלה מס' 89, במושב ניר משה, כל שימוש שאינו חקלאי או מותר על פי דין.

...

] בנסיבות אלו, סבורני כי הדרך הנכונה לשום את דמי השימוש הראויים, היא בהתאם לחצרים המשרתים את בית המגורים.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה, וקובע כדלקמן: הנתבעים ישלמו לתובעת דמי שימוש בסך של 182,267 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.9.2021 ועד לתשלום המלא בפועל.

הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 17,763 ₪.