תביעת מיקרוטראומה של נהג אוטובוס בעמוד השדרה הצווארי

במסגרת התביעה ייחס התובע את הפגיעות הנטענות בידיו ובצווארו לתנאי עבודתו כמפעיל משאית מנוף, בין השאר תוך חשיפה לרטט ובשל הצורך במעקב עם ראשו אחרי תנועת המנוף והמטען שהוא נושא עליו.

קביעות המותב בכל האמור בכפות הידיים מהוות חלק מפסק-דין זה. באותה החלטה נדחו טענות התובע בנוגע למהות הפגיעה הצוארית על דרך המקרוטראומה ובשל ביצוע תנועות חוזרות ונישנות של הצואר, ונפסק בנוגע לצואר כך: "לעניין הצואר – לא עלה בידי התובע להוכיח כי מדובר בסדרה של תנועות חוזרות ונישנות העונות על עילת המקרוטראומה. התובע תאר תנועות ראש מגוונות (למעלה ולמטה וכן בהפניית הראש לכל הצדדים לצורך מעקב אחר תנועת המנוף), המתבצעת במגוון של זויות (בפועל יוצא מהמרחק בו הוא נמצא מהמנוף עצמו, שנע מ- 5 ועד 20 או 30 מ' מהמשאית), כך שעל-פי עדותו שלו מדובר בתנועה דינמית.

אשר לאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה ברטט לבין הליקוי קבע המומחה כך: "לגבי השאלה אם חשיפה לרטט מנוע משאית על כל גופו של התובע בידיה לתרום למחלה ניוונית בעמוד שדרה צוארי ביצעתי סקירת ספרות מקצועית חוזרת לשאלה הרלוואנטית אשר תוכל להאיר על הקשר בין חשיפה לויברציה כל גופית למחלות עמוד שדרה כלל וצווארי בפרט.

לא נמצא הבדל בין שתי הקבוצות בהשוואה של נזקים לדיסק בינחולייתי ולא נמצאה נטיה ביתר למחלות עמוד שדרה בקרב האחים הנהגים בהשוואה של בדיקות MRI של שתי הקבוצות.

באותו עניינו נדון עניינו של מבוטח שעבד כנהג אוטובוס במהלך שנים ארוכות ונקבע שנהג בכלי רכב מידגם מיושן בעל מושב קשה, ומסלול הנסיעה רצוף מהמורות וקפיצות מרובות.

...

משחוות-דעתו של המומחה אינה תומכת בקיומו של קשר סיבתי על דרך המיקרוטראומה, אין מנוס מדחיית התביעה.

על יסוד האמור בחוות-דעתו ובתשובותיו המנומקות והמפורטות של המומחה, בהיעדר הצדקה שלא לאמץ את חוות-דעת המומחה ולאור משקלה הראייתי המיוחד, מצאנו לאמץ את עמדת המומחה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

תביעה זו עניינה להכיר בפגיעה בעמ"ש צוארי ומותני של התובע כ"פגיעה בעובדה" על פי עילת המקרוטראומה.

התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי למעשה משנת 1979 ועד למועד הגשת תביעתו, עבד כנהג אוטובוס, במשך שנים רבות, הכבישים ודרכי העפר בהם נסע היו משובשות, הכסא היה ללא בולמי זעזועים, התובע עבד מעל 12 שעות ביום, בדרכים לא סלולות ובכבישים משובשים שהנסיעה בהם גרמה לטלטול קבוע של הגב והצואר.

התובע לא הצליח להרים את הנטל להוכיח כי הוא עונה על התנאים שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי לעניין תשתית עובדתית של נהגים הטוענים לפגיעות בגב ובצואר.

במהלך חקירתו הופנה התובע לנ/6 (עמוד שלישי) ובו מצויין שבשנים 1980 עד 1995 היו כסאות נהג הדראוליים, ולכך השיב כי מדובר על אוטובוס מסוג מרצדס, אולם באוטובוסים מסוג טייגר (ליילנד) או סקניה לא היו כסאות הדראוליים, שם היו כסאות הרבה יותר ישנים (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 8-15).

...

סיכום שוכנענו באשר לתקופת העבודה באגד, מנובמבר 1979 ועד מרץ 1983 (שלוש שנים וארבעה חודשים), כי התובע עבד משרה מלאה, שבעה ימים בשבוע, בממוצע 14-15 שעות עבודה ליום, רוב האוטובוסים עליהם נהג התובע היו אוטובוסים מיושנים מסוג "טייגר" ובהם היה כיסא מכאני ומאחור היתה רשת שהחזיקה חצי גב. ההגה היה חצי הידראולי ולא הגה כוח.

לעניין זה, מצאנו להעדיף את הגרסה שמסר התובע בפני פקיד התביעות (נ/2) לפיה, בתקופה הנ"ל נסע 50 אחוז בדרכי עפר ו-50 אחוז בדרכים סלולות.

יחד עם זאת, נוכח שעות עבודתו הרבות, נוכח העובדה שבמחצית מזמן העבודה נהג בדרכים לא סלולות ובדרכי עפר, כאשר הכיסא היה מכאני, ללא בולמי זעזועים, ומשגרסת התובע נתמכה בעדותו של חברו לעבודה – מר חיים תמם, מצאנו כי קיימת תשתית עובדתית מיקרוטראומתית המצדיקה להעביר את התביעה בנוגע לתקופה זו (1979 – 1983), לבחינת מומחה רפואי, בתחום האורתופדיה, על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין פגיעתו של התובע בגבו ובצווארו לבין עבודתו, וזאת על יסוד העובדות שפירטנו לעיל.

לפני בית הדין תביעת התובע להכיר בפגימות והליקויים מהם הוא סובל ככאלה שנוצרו מתנאי עבודתו כנהג הסעות וככאלה המקימים תשתית עובדתית בעילת מקרוטראומה.

הנתבע טען כי פעולותיו של התובע לא מקימות תשתית ראייתית למקרוטראומה וכי נוכח טיב האוטובוסים עליהם נהג וטיב הדרכים בהם נסע, עירוניות שאינן משובשות, אף לפי הפסיקה, לא קמה תשתית למקרוטראומה, אף לא למחלת מיקצוע על פי התקנות.

על רקע הבהרות אלו, ישיב המומחה לשאלות הבאות: מהו הליקוי ממנו סובל התובע בעמוד השידרה (לרבות ע"ש צוארי), בגב ובידיו.

וכך הוא מציין "לפי ספרות רפואית עדכנית לנהגי אוטובוס היה שכיחות גבוה של כאבי צואר באיזור הכתפיים וגב העליון בצורה מקילה עד בינונית. במחקרים הנ"ל נעשתה השוואה בין נהגי אוטובוס ואוכלוסיה רגילה, נמצא כי... אך נהגים מקצועיים עם ניסיון רב שנתי השכיחות בכאבי צואר ושינויים נווניים הייתה שונה וגבוה יותר. לפיכך, מחברי המאמרים ומחקרים מסכמים את עבודתם שקיים סיכוי גבוה יותר להתפתחות פגיעת צואר אצל נהגי אוטובוס עם וותק רב שנים." בכך נותן המומחה מענה לשני דברים.

פסיקת ביה"ד קובעת באופן חוזר ונשנה כי תנאי עבודתם של נהגים עלולים לגרום לפגיעות בגב לפי תורת המקרוטראומה (עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יניב (פורסם בנבו)).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

כאמור לעיל לא מצאנו כל הצדקה משפטית או עובדתית לסטות מחוות הדעת אותה בחנו היטב.

הנתבע ישלם שכר טרחת ב"כ התובע בסך 4,500 ₪ תוך 30 יום.

התובע הגיש לנתבע תביעה להכיר בליקוי בצוארו כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), וזאת על דרך המקרוטראומה.

כתוצאה מאופי עבודתו, התובע סובל מכאבים והגבלה בתנועות עמוד השידרה הצוארי והקרנת הכאבים לידיו.

בעב"ל (ארצי) 66671-10-13 זכריה - המוסד לביטוח לאומי (14.5.2015) (להלן: פרשת חדד זכריה) מנה בית דין זה את תנאי העבודה הרלוואנטיים של נהג שאותם יש להביא בחשבון לשם קביעה אם יש תשתית עובדתית למקרוטראומה והם: תקופת העבודה כנהג, מספר שעות הנהיגה ביום, טיב הדרכים שבהם נהג, טיב הרכב שבו נהג המבוטח והימצאות בולמי זעזועים ברכב, מיקומו של כסא הנהג ברכב, ואם יש בו בולמי זעזועים אם לאו.

עם זאת במקרים של נהגים שלא הוכיחו נסיעה בדרכים משובשות בהקף משמעותי או שלא הוכיחו כי נהגו באוטובוסים ללא בולמי זעזועים נקבע שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת למינוי מומחה (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 38717-12-12 נחמני – המוסד לביטוח לאומי (27.4.2014); עב"ל (ארצי) 7709-01-16 יוגר – המוסד לביטוח לאומי (8.1.2017)).

...

עינינו הרואות, כי המדובר במספר פסי האטה בכל יישוב שאינם רציפים, כאשר בין היישובים קיימת נסיעה ללא פסי האטה, והמעבר על פסי ההאטה ובסמוך להם נעשה במהירות נמוכה – ועל כן אנו סבורים שגם בכך אין כדי להוות נסיעה "בדרכים משובשות בהיקף משמעותי". אם לא די באמור, נציין כי בכל הנוגע לפסי ההאטה בנסיבות האמורות לא מתקיימת התדירות והרציפות הנדרשת בהתאם לתורת המיקרוטראומה.

לאור האמור, החלטנו לדחות את טענות התובע בכל הנוגע לנסיעה בדרכי עפר ועל פסי האטה בהיעדר תשתית עובדתית.

בטרם נעילה נציין בקצרה כי אין בידינו לקבל את טענת התובע בכל הנוגע למחלת מקצוע (שנטענה בחצי פה בסעיף הסיכום של כתב התביעה), באשר הוא לא הצביע על מחלת מקצוע ספציפית, מתוך רשימת מחלות המקצוע המוכרות והמפורטות בתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954, העונה על הגדרת מחלתו.

התובע, מר יעקב הלפרין, הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה להכיר בליקוי בצוארו כפגיעה בעבודה בדרך של מקרוטראומה, בנסיבות של עבודה על מלגזה.

נוסף על כך במשך כשעה ביום במצטבר הוא משך עגלת משא עמוסת סחורה "תוך מאמץ תמידי של עמוד השידרה הצוארי בצורה חוזרת ונשנית מידי יום עבודה". במסגרת עבודתו בתפקיד של מחסנאי הוא הפעיל מלגזה במשך 10-8 שעות ביום.

כך למשל במקרה של נהג אוטובוס ארוך שנידרש להביט במראות באופן תדיר (עב"ל (ארצי) 52022-07-20 כהן – המוסד לביטוח לאומי (8.3.2021) באותו עניין נשלל הקשר הסיבתי לעבודה ולכן בפועל לא הוכרה פגיעה בעבודה).

מסקירת הפסיקה עולה כי אף שבמקרים מסוימים הוכרה נהיגה במלגזה ככזו שגרמה לרטט כל גופי ואשר הקימה תשתית עובדתית למקרוטראומה (למשל: עב"ל (ארצי) 25130-01-11 יושבייב – המוסד לביטוח לאומי (17.6.2012); עב"ל (ארצי) 57984-05-12 רוקח – המוסד לביטוח לאומי (6.8.2013) במקרה זה נקבע כי עבודתו של המערער כנהג מלגזה הקימה תשתית עובדתית למקרוטראומה בצואר, אך הקשר הסיבתי נדחה על בסיס חוות דעת רפואית), אין הדבר כן בכל מקרה.

...

כללם של דברים בפרק זה, לנוכח כל האמור מסקנתי היא שתנועות הצוואר שביצע התובע בעת סידור הסחורה היו אקראיות ומשתנות בהתאם לאופי העבודה ולא מדובר בתנועות צוואר שחרגו משגרת חייו של אדם שאינו עובד (ראו והשוו: עב"ל (ארצי) 6871-10-21 הלל – המוסד לביטוח לאומי (9.2.2022)).

כך שהיעדר הוכחת קיומו של רטט כמו גם תקופת עבודה קצרה מובילים למסקנה שלא עלה בידי התובע להניח תשתית עובדתית למיקרוטראומה בזמן הנהיגה במלגזה.

סוף דבר - לא עלה בידי התובע להניח תשתית עובדתית למיקרוטראומה בצוואר ועל כן אין מנוס מדחיית התביעה.