תביעת מזונות למפרע לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום)

התובעת הגישה תביעה נגד החלטת הנתבע מיום 23.2.21 אשר דחתה את בקשתה לבחינת "הקדמת זכאות לתשלום מאת החייב אליעזר ביבס, מאחר ותיק המזונות השוטפים בהוצאה לפועל ניסגר בחודש 01.2021. חודש תשלום המזונות באמצעות מהמוסד (כך במקור) לביטוח לאומי עפ"י חוק מיום סגירת התיק בהוצאה לפועל קרי 01/2021" (להלן – ההחלטה).

עוד טענה התובעת כי בהתאם לסעיף 6(א) לחוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב-1972 (להלן – חוק המזונות או החוק) קיימת חובה על הנתבע לבצע את התשלום הרטרואקטיבי "עד שנה אחת לפני יום הגשת הבקשה למוסד". הנתבע טען בכתב הגנה כי התובעת הגישה בקשה לתשלום על פי חוק המזונות ביום 30.12.20.

...

אנו סבורים כי הדרישה (סגירת התיק הוצל"פ) נובעת מן הרצון למנוע מצב של תשלום יתר של המזונות והצורך של המוסד לביטוח לאומי לבדוק אם התקבלו בפועל מזונות על ידי הזוכה.

מצאנו כי השאלה נבחנה ב-ב"ל (י-ם) 43459-04-12‏ ‏ א' ד' נ' המוסד לביטוח לאומי, 31.7.13 (השופטת יפה שטיין) (פסק הדין חלוט, לא הוגש עליו ערעור) שם נאמר: "יצוין כי האמור בסעיפים 9(ג) ו-9(ד) לחוק המזונות – אינם מסייעים לתובעת. ברור כי התובעת קודם פתחה בהליכי הוצל"פ ורק לאחר מכן הגישה בקשה לגביה באמצעות המוסד, לכן סעיף 9(ג) אינו רלבנטי. עקב כך – גם סעיף ד' המתייחס לאפשרות שלא להפסיק את דמי המזונות האמורים בסעיף ג למי שפתח בהליכים לאחר הגשת בקשה למוסד - אינו רלבנטי אף הוא לתובעת. מכל מקום, סמכות השר להתקין תקנות – אין בה די כדי להגמיש את החוק, אלא בהתאם לאמור בתקנות שיתקין. זאת ועוד: משהסמיך המחוקק את השר לקבוע תקנות – רק השר יכול לקבוע בתקנות את הסייגים המתבקשים. בענייננו – אכן הותקנו התקנות ונקבעו סייגים מפורשים – אלא שהתובעת אינה עומדת בסייגים אלו (ואף אינה טוענת כי עומדת בסייגים אלו). ברור אפוא, כי בעצם סמכותו של השר להתקין תקנות אין כדי לאיין את האמור בחוק. לאור זאת - ומשהתובעת אינה עומדת בקריטריונים האמורים בחוק המזונות ובתקנות – אין בסיס לתביעתה לתשלום דמי מזונות, ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ ועד למתן הודעה על סגירתו". גם אנחנו מגיעים למסקנה כי התובעת אינה זכאית לתשלום רטרואקטיבי של דמי מזונות מהנתבע, טרם היא סגרה את התיק בהוצל"פ. אין בכך כדי למנוע אפשרות לגבות הפרשים מן החייב בהתאם לסעיף 10 לחוק המזונות – לא רלוונטי לענייננו.

לסיכום נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובעת.

השופטת מיכל נעים דיבנר לפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב (השופטת הבכירה עידית איצקוביץ' ונציגי הציבור מר גבריאל נבו ומר יצחק קוגמן; ב"ל 24399-08-21), אשר לפיו נדחתה תביעתה של המערערת לתשלום מזונות שנה למפרע, בהתאם לסעיף 6(א) סיפא לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן – חוק המזונות).

סעיף 6(א) לחוק המזונות, המגדיר את תקופת התשלום, קובע כך (ההדגשה אינה במקור): "תשלום לפי חוק זה ישולם לזוכה במשך התקופה הקבועה בפסק הדין למזונות, כל עוד מוטלת על החייב חובה בתשלום המזונות, אולם לא ישולם למפרע אלא עד היום שנקבע בפסק הדין או עד שנה אחת לפני יום הגשת הבקשה למוסד, הכל לפי המאוחר" סעיף 9 לחוק המזונות, שכותרתו "הפסקת הזכות לתשלום", קובע כך (ההדגשה אינה במקור): "(א) התשלומים ישולמו לזוכה שאינו נוקט בהליכים לבצוע פסק הדין למזונות.

...

בנוסף, לפי טופס הבקשה לתשלום על פי חוק המזונות (בל/5400) מחויבת הזוכה לדווח כבר במועד הגשת הבקשה על הכנסות ב-12 החודשים האחרונים (סעיף 4 לטופס) וכן לדווח האם ננקטו הליכי ביצוע והאם התקבלו תשלומים מהחייב במסגרת זו. משכך, לא מצאנו כל הצדקה לאבחנה בין זוכה שלא נקטה בהליכי ביצוע בשנה שחלפה עד מועד הגשת הבקשה למוסד, לבין זוכה שנקטה בהליכים כאמור, כך שהראשונה תהא זכאית לבחינת זכאותה לתשלום למפרע והשנייה - לא. בשני המקרים, ככל שמבקשת הזוכה להקדים את התשלום בהתאם לסעיף 6 לחוק המזונות, על המוסד להפעיל את שיקול דעתו ולבחון האם התקיימו התנאים לזכאות בתקופה שקדמה להגשת הבקשה.

לטעמנו, וכמפורט לעיל, בכך הוסר חסם הכניסה של המערערת להגשת בקשה למזונות על פי חוק המזונות ומשלב זה על המוסד לבחון את זכאותה לתשלום, הן לעתיד והן למפרע, כפי שהיה נבחן כל זוכה אחר.

לפיכך, הערעור מתקבל ואנו מורים למוסד לבחון את זכאותה של המערערת לתשלום מזונות בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק.

כאמור בפתח הדברים, התביעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות, שנתנה ביום 22.3.20203, לפי סעיף 6 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן: חוק המזונות או החוק).

דיון והכרעה סעיף 6(א) לחוק המזונות, אשר נמצא במוקד הדיון, קובע את התקופה שבמהלכה ישולמו לזוכה מזונות על ידי המוסד, ולמעשה, תוחם אותה בקבעו כך: "תשלום לפי חוק זה ישולם לזוכה במשך התקופה הקבועה בפסק הדין למזונות, כל עוד מוטלת על החייב חובה בתשלום המזונות, אולם לא ישולם למפרע אלא עד היום שנקבע בפסק הדין או עד שנה אחת לפני יום הגשת הבקשה למוסד, הכל לפי המאוחר". לנוכח לשון הסעיף טוען המוסד כי אם נקבע בפסק הדין למזונות תשלום למפרע הוא ישולם עד היום שנקבע בפסק הדין או עד שנה אחת לפני היום שבו הגיש הזוכה את הבקשה למוסד – לפי המאוחר מהשניים.

ואכן עיון בדברי ההסבר להוראה בדבר תקופת התשלום שבהצעת חוק המזונות (שהופיע כסעיף 7 להצעת החוק) מעלה שהצדק עם התובעת: "המוסד לביטוח לאומי ישלם תשלומים לזוכה כל התקופה שנקבעה בפסק הדין למזונות. אולם אם הזוכה הגיש בקשה לתשלומים כעבור זמן רב לאחר מתן פסק הדין, יוגבל חיובו של המוסד לביטוח לאומי. התשלומים ישולמו למפרע בעד התקופה שעברה מיום מתן פסק הדין או בעד שנה אחת שקדמה ליום הגשת הבקשה למוסד, הכל לפי התאריך המאוחר". (דברי הסבר להצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972, ה"ח הממשלה 922).

...

כלומר, כי היא לא 'ישנה' על זכותה ולכן יש לקבל את תביעתה.

כך שבענייננו אני סבורה שמתקיימות שתי התכליות שלשמן נחקק חוק המזונות: הן של גמלת קיום, והן של מניעת הצורך בהתדיינות נוספת וממושכת.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת והריני מורה למוסד לשלם לתובעת מזונות לכל התקופה שנקבעה בפסק דינו של בית הדין השרעי (שניתן ביום 11.12.2019).

נטען כי לפי סעיף 14 לחוק המזונות (הבטחת תשלום) תשל"ב – 1972 ובהתאם לתיקון 42 לחוק ההוצל"פ, הליכי הגבייה מבוצעים באמצעות לישכת ההוצל"פ. רשם ההוצל"פ הוא זה שקבע כי יתרות העו"ש של התובע יעוקלו והן הועברו למל"ל. על החלטות רשם ההוצל"פ היה צריך התובע - החייב להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט לעינייני מישפחה לפי תקנה 120 (ב1) לתקנות ההוצל"פ תש"מ – 1979.

השגה ערעורית על החלטות רשמת ההוצל"פ בתיק מזונות היא לבית משפט לעינייני מישפחה (תקנה 120 (ב'1) לתקנות ההוצל"פ תש"מ – 1979) ומשזו לא הוגשה, לא ניתן להגיש את התביעה וכך לעקוף את המנגנון הערעורי שנקבע בדין.

תביעה כספית שהוגשה נגד 2 נתבעים.אלא רק סבר כי מתאים יותר לידון במחלוקת בלישכת ההוצל"פ. בית משפט קמא צדק, כי "בדיעבד היה מקום להכריע בשאלת הסמכות העניינית כבר בתחילת ההליכים" (סעיף 15 להחלטה) ולא מצאתי כל הצדקה להעברת התיק להכרעה בפני רשם הוצל"פ. אין בקשה תלויה ועומדת שצריכה להידון לפי סעיף 20 לחוק ההוצל"פ בפני רשם הוצל"פ. המבקש לא הגיש בקשה כזו.

...

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל.

לפיכך צריך היה להפחית את ההכנסות הללו מדמי המזונות שהתובעת קיבלה, והכול רטרואקטיבית לתקופה שממנה נוצרה ההכנסה.

סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה מגדיר "הכנסה" כ"הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה", לרבות "(3) דמי מזונות שמקבל אדם לפי כל דין בעדו ובעד ילדיו, לרבות תשלום בעדו ובעד ילדיו לפי חוק המזונות...; (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם הנכס הוא של ילדו של הזכאי הנמצא עמו ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה...". מן הכלל אל הפרט כעולה מתעודת עובד ציבור שהגיש המוסד, הכנסות התובעת מאבי בנה הצעיר סווגו כהכנסה מ"מזונות חצוניים".

שנית, סעיף 17(א) לחוק הבטחת הכנסה קובע כי המוסד רשאי לגבות סכומים שהוא הוציא עבור גמלת הבטחת הכנסה לזכאי מסוים, מאדם שחייב לאותו זכאי מזונות – "אדם החייב על פי כל דין או הסכם במזונותיו של מי ששולמה לו או בעדו גימלה, רשאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע ממנו פיצוי על הגמלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה". להבדיל מסעיף 14(א) לחוק המזונות המורה למוסד לתבוע מזכאי החזר דמי מזונות שהוא קיבל מהחייב, חוק הבטחת הכנסה מקנה למוסד סמכות לתבוע את החייב.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל בחלקה.

ראשית, אינני סבורה שסעיף 9(3) חל כלפי מזונות המשתלמים ממי שאינו חייב במזונות (מכוח פסק דין או חוק המזונות); שנית, טענת התובעת שהיא קיבלה מאבי בנה הצעיר סיוע בעין ולא בכסף מקובלת עליי, ואינני סבורה שסעיף 9(3) חל על סיוע בעין.

אך כדי שלא להותיר את המחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים בספק, אציין כי מקובלת עליי גרסת התובעת שהיא אכן לא התכוונה שהיא מקבלת סכומי כסף מבן זוגה האחר.

סוף דבר טענת התובעת שהמוסד ניכה מדמי המזונות שלה 1,000 ₪ שלא כדין מתקבלת.