תביעת מדינת ישראל כבעלים של מקרקעין ברמת הגולן

כן נטען לחלופין, כי גם אם המקרקעין היו בבעלות סוריה עד למועד בו החלה מדינת ישראל להחזיק ברמת הגולן וגם אם הם היו רכוש נטוש במועד כיבוש רמת הגולן עדיין המקרקעין בבעלות המדינה, וזאת, בין השאר, מכוח צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (רמת הגולן) ומכוח תקנות רמת הגולן (הוראות מעבר) (מס' 3 ) התשמ"ב -1982.

התביעה בהתבסס על טענת היות המקרקעין שבמחלוקת "רכוש נטוש" לטענת המדינה, קמה לה זכות בעלות מכוח היותה של הקרקע רכוש ממשלתי נטוש על פי צו בדבר רכוש ממשלתי (איזור רמת הגולן) (מס' 21), התשכ"ז -1967 שעומד תוקפו על פי תקנות רמת הגולן (הוראות מעבר), התשמ"ב -1981, ואם על פי צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (רמת הגולן) (מס' 20) [נוסח משולב] -מספר 265), התשל"ב – 1971 ותקנות רמת הגולן (הוראות מעבר)(מס' 3), התשמ"ב – 1982.

...

לסיכום – המדינה לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה אם מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, אם מכוח טענתה כי הקרקע הינו נכס נטוש ואם מכוח הטענה כי מדובר בנכס נפקד.

סיכומו של דבר אף אחד מן התובעים בתביעות השונות, לרבות בתביעה שכנגד, לא עמד בנטל להוכחת עילות תביעתו.

אשר על כן נדחות התביעות כולן.

התובעת הנה רשות מקרקעי ישראל, המנהלת את קרקעות מדינת ישראל (להלן: "התובעת" או "המדינה"), והיא הבעלים הרשום של המקרקעין, המצויים סמוך ליישוב בוקעאתא שברמת הגולן.

טענת המירמה בהליכי ההסדר: ייאמר כבר עתה, כי דין טענת הנתבעים, בדבר השגת זכות הבעלות של התובעת במירמה, להיות מסולקת על אתר, שכן מדובר בטענה שצריכה לבוא בגדרה של תביעה לביטול הרישום שהושג במירמה על שם התובעת, תביעה החורגת מגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה. בהקשר זה אציין, כי הנתבעים אינם חולקים על כך, וכבר במסגרת סעיף 6 לכתב ההגנה שהוגש מטעמם הם הצהירו כי בכוונת הנתבע 2 להגיש תביעה כאמור לבית המשפט המוסמך, ברם, חרף ארכות חוזרות ונישנות שניתנו על ידי בית המשפט לצורך כך, תביעה כאמור לא הוגשה.

...

הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה נגדם מחמת התיישנות ו/או שיהוי ו/או ויתור מטעם התובעת על המקרקעין.

משכך, דין טענה זו אף היא להידחות.

סוף דבר: מכל המקובץ לעיל, עולה כי דין טענות ההגנה של הנתבעים להידחות.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה במלואה, ומורה כדלקמן: הנתבעים יסלקו ידם מכל שטח המקרקעין, ויפנו את המקרקעין מכל אדם, חפץ, מחובר, נטוע ובעל חיים וישיבו את המקרקעין לידי התובעת כשהם נקיים ומשוחררים מכל חוב, שעבוד, עיקול, משכנתא ו/או כל זכות אחרת של צד שלישי.

נטען כי בהיעדר הליכי הסדר מקרקעין ברמת הגולן בכלל ובכפר מסעדה בפרט לא ניתנה להם האפשרות ו/או הזכות להגיש תזכיר תביעה לרישום המקרקעין על שמם.

כאמור בתביעה עתרו התובעים להצהרה על בעלותם בשטח של 4,265 מ"ר (שצומצם ל-1,130 מ"ר) מהמקרקעין הידועים "כסהלת מסעדה – מאדמות הקדש הכפר מסעדה". על מנת לזכות בסעד זה נסמכו התובעים על שטר בעלות סורי (צורף כנספח א' לת/1) אשר ממנו עולה לשיטת התובעים כי הנתבע 1 הנו הבעלים של 354,809 מ"ר מאדמות כפר מסעדה וכן על הצהרת הנתבע 1 כי התובעת מס' 1 הנה הבעלים של 1,130 מ"ר מהמקרקעין הנ"ל אשר על שטח זה בנתה התובעת 1 ובעלה המנוח אלשופי ביניין לצרכי מגורים לה ולבני משפחתה (ראו הנ"ל בסע' 3-4 לת/1).

מעבר לכך הרי שעל פי ההלכה הפסוקה בע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (19.8.2015)), פסקה 22 כדלקמן: – " בפסיקה נקבע, כי יש להכפיף ביטולו של רישיון במקרקעין לעקרונות של צדק, בהיתחשב בעיקר בציפייה הסבירה שנטע בעל המקרקעין אצל פלוני ובהסתמכותו על כך, וזאת לרוב באמצעות קביעה כי רשות שניתנה התגבשה לכדי רשות מכוח השתק, ולכן אינה ניתנת לביטול חד-צדדי... ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן". במקרה דנן אין כל טענה כי נוצרה אצל התובעים ציפיה והסתמכות ולא הוברר מדוע מדובר במקרה חריג בו יש להורות על רשות שכזו .

...

אני דוחה את הטענה.

לסיכום: התובענה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת 2, רמ"י, הוצאות משפט בסך כולל של 40,000 ₪.

לטענתו, המכתב מלמד, כי הועדה הממשלתית שעסקה בנושא בעלויות הקרקע ברמת הגולן בתקופת המימשל הצבאי הכירה באותנטיות של שטר הבעלות העות'מאני בעניינינו וכי המדינה ידעה על הבעלות בקרקע של התובע ואבותיו עוד משנות השבעים ואף על פי כן היתעלמה מכך ורשמה את הזכויות על שמה.

בפסק דינו בע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל קבע בית המשפט העליון, כי הליכי ההסדר במקרקעין נועדו ליצור 'לוח חלק' לעניין הזכויות במקרקעין באופן שמרגע הרישום בפנקס המקרקעין לאחר ההסדר, נמחקות הזכויות שקדמו לו. בהתאם לכך, סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע, כי: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". מטרת סעיף זה היא להביא לכך שלאחר הליכי הסדר המקרקעין ישקף הרישום מצב יציב, קבוע וסופי של הבעלות ויימנעו ספקות ואי וודאות בעיניין זה (ראה לעניין זה: ע"א 171/89 עיזבון המנוח פאוז עבד אלהאדי ז"ל נ' עיזבון המנוח אבראהים סלים מוסלם ז"ל).

בת.א (מחוזי נצ') 1040-04 מען סלימאן כנג' אבו סאלח נ' מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל צוין, כי "מגמת המחוקק לחזק מעמדו של הרישום, סופיותו ועליונותו, ולצמצם את העילות לפגיעה בעיקרון הסופיות של המירשם". בסעיף 93 לפקודת ההסדר נקבע, כי "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במירמה, או שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על היתיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". בפסיקה נקבע, כי יש לפרש הוראה זו בצמצום וכי תיקון הרישום יעשה במקרים חריגים בלבד.

...

לאור המפורט לעיל, מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את זכויותיו בקרקע ואף מהטעם האמור דין התביעה להידחות.

אוסיף, כי מקובלת עליי טענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה את טענותיו לעניין הבעלות בקרקע בהסתמך על המסמכים אשר הציג, היה בידי התובע להעלות במסגרת הליכי ההסדר ומשלא עשה כן נרשמו המקרקעין על שם המדינה.

לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

בשונה מע"א 7340/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' נימר מג'יד אלשער (11.10.15), שעסק בתביעות בין המדינה לבין בעלי הקרקע הפרטית, ההליך שלפניי עוסק בתביעה בין אנשים פרטיים, שכל אחד מהם טוען זה שלי בגדרי תביעת פינוי וסלוק יד שהגיש אחד מהם כנגד השאר (לעניין הדין החל על קרקעות באיזור רמת הגולן ראו: פיסקה מ"ב לפסק הדין).

לעניין זה, אני מפנה לתאור הרקע המשפטי באשר לצוי התפיסה ברמת הגולן, הרלוואנטי לתביעה הנוכחית, שנכתב בע"א 8858/02 הנ"ל: "1. בשנים 1971, 1974 ו- 1975, עת הוחזקה רמת-הגולן על –ידי ישראל בתפיסה צבאית ונוהלה על-ידי מפקד מבאי, הוצאו צוי-תפיסה (להלן: צוי התפיסה) של מקרקעין באיזור בוקעאתא, הסמוך לגבול סוריה. לצוי התפיסה לא צורפה מפה, לא נקבע שטח המקרקעין שנתפסו, ואף לא ניתן בצוים תאור אחר המאפשר לזהות את המקרקעין שהצו מתייחס אליהם. בגדר צו התפיסה, נקבע, כי בעל מקרקעין או המחזיק בהם כדין רשאי להגיש לממשל הצבאי ברמת- הגולן תביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו לאדמתו וכן לתבוע דמי-שימוש עתיים. לאחר הוצאת הצוים נתפסו המקרקעין על-ידי צה"ל, נסללו בהם כבישי בטחון ושטחים נרחבים מוקשו. בתאריך 15.12.1981, היתקבל חוק רמת הגולן, תשמ"ב-1981 (להלן: חוק בגולן), בגדריו הוחל המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה בשטח רמת-הגולן. כמו- כן, הותקנו באותו תאריך - על פי ההסמכה המופיעה בחוק הגולן, הוראות מעבר בהן נקבע, בין היתר, כי "צוי תפיסת מקרקעין לצרכים צבאיים שעמדו בתוקף ערב תחולתן של התקנות ימשיכו לעמוד בתוקפם (תקנות רמת הגולן (הוראת מעבר), תשמ"ב- 1982). תקנות אלה היו, כפי ששמן מעיד עליהן, הוראות מעבר, אך המצב המשפטי לא השתנה עד עצם היום הזה. צוי התפיסה, שמעצם מהותם נועדו לאפשר החזקה צבאית זמנית, נשארו בעינם. זאת, הגם שלנוכח השמוש שנעשה בפועל במקרקעין ברור הוא כי לא הייתה כל כוונה להחזירם לבעליהם. לאמור, כי לא בוצע ההליך המתאים של הפקעת המקרקעין, המחייב את המדינה לזהות את הקרקעות, ולתחום את גבולותיהם במדויק (ראו התוספת להודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, רכישה לצורכי ציבור, 1941). ומשרד הבטחון המשיך לשלם דמי שימוש בגין החזקת הקרקעות. בשנת 1976, על רקע מידע שהיתקבל- כי האדמות שלגביהן הוצאו צוי-תפיסה מעובדות בחלקן, וכי חלק מבעלי הזכויות בקרקעות הלכו לעולמם- עלו ספקות באשר לזכויות מקבלי דמי- השמוש. משכך, החליט משרד הביטחון להפסיק את התשלומים ולערוך בדיקות בדבר הזכאות לדמי-שימוש, כאשר, לצורך הבדיקות, אף נערכו רישומים על-ידי המדינה המאפשרים לזהות את המקרקעין שנתפסו...". יש לציין כי עפ"י חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981 והתקנות שהותקנו מכוחו, תקנות רמת הגולן (הוראות מעבר) (מספר 2), התשמ"ב-1982, חלה רציפות זכויות אף לאחר החלת המשפט השיפוט ומנהל המדינה על שטח רמת הגולן.

...

משכך, ניתן לקבוע כי אין לפארס זכויות ברצועת קרקע זו אשר נצבעה בצבע תכלת, ואין נפקא מינה אם יש בהליך האמור שהתנהל בין משפחת בטחיש לבין הנתבע 3 משום קביעה, כי זה האחרון הוא בעל החזקה בקרקע זו, שכן ממילא יש להחריג שטח זה מהתביעה שלפניי ולגורע אותו מהשטח שלגביו טוען התובע כי לו זכויות חזקה בו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתובים, שקלתי את טענות הצדדים, ולאחר שהתרשמתי באופן ישיר ובלתי אמצעי מעדויות הצדדים והעדים מטעמם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, מששוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח זכות להחזיק בקרקע.

אין בידי לקבל גרסה זו מן הטעם, שהנתבעים לא הגישו שרטוט או מדידות המלמדים על מיקומו של "עץ הזערורה" הנטען, אשר היווה לשיטתם סימן היכר, ושימש את הצדדים במפגש האמור לזיהוי הקרקע שבמחלוקת וגבולותיה, וכן לצרכי האבחנה בין חלקת האדמה של פארס לבין החלקה שהנתבעים טענו לזכות בעלות בה מכוח מכר.

משום האמור, דין טענת הנתבעים, כי פארס לא ידע להצביע על גבולות החלקה שלו, להידחות.

סוף דבר מהמקובץ עולה, כי התביעה מתקבלת ובהתאם אני מורה כדלקמן: ניתן בזאת צו המורה לנתבעים או מי מטעמם לסלק ידם ואת כל המיטלטלין השייכים להם, לרבות כאלה הטעונים הריסה ופינוי, ולהשיב החזקה לידי התובע במקרקעין הלא מוסדרים נשוא התביעה המצויים באזור הידוע בשם "אל-חפאיר" שברמת הגולן, כפי המסומן כמגרש 1 בצבע צהוב בחוות דעת מומחה בית המשפט והמפה המצורפת לה, וזאת יעשו עד ולא יאוחר מיום 1.5.23.