בפנינו תביעה שהגיש התובע, מבקש מקלט מאריתריאה השוהה בישראל, עם סיום עבודתו בנתבעת.
אשר לתפקידו של התובע, טוענת הנתבעת כי הוא לא הועסק בתפקיד אופה אלא בחיתוך ירקות ושטיפת כלים, וצו ההרחבה בענף האפייה אינו חל על העסקתו, וכי אין הוא זכאי להפרשי שכר וגמול שעות נוספות.
התביעה כנגד יצחק נמחקה לבקשת הצדדים בפסק דין חלקי שניתן במהלך דיון מוקדם שהתקיים ביום 10.6.20.
...
בעניין קבלן, שנסיבותיו העובדתיות דומות, נפסק כי לא עלה בידי העובד להרים את נטל השכנוע, אף שהציג סרטון המתעד את פעילות האפייה בבית העסק והמעסיק נמנע מלהעיד, ובית הדין קבע, מפי חברתנו חני אופק-גנדלר, כך:
"בנסיבות העניין לא הרים המערער את נטל השכנוע, וזאת משני טעמים שהינם שני צדדים של אותה המטבע: ראשית, המערער מבקש לבודד את פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה ולמקד אך בה את הזרקורים. אולם הבחינה של עיקר העיסוק צריכה להיות כוללת, קרי בחינה משולבת של פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה והפעילות המסחרית המתבצעת בקומה הראשונה. מנקודת מבט רחבה זו נראה כי עסקינן במעין מסעדה או סוג של בית אוכל, האופה אך חלק ממוצריו וחלק נעזר בבצק מוקפא. לצד ממכר המאפים מוכר בית העסק גם גלידות ומצויה בה גם עמדת טוטו. בנסיבות אלה, ומתוך ראייה של מגוון פעילות המעסיקה, העובדה שנעשית במקום גם פעולת אפייה, כשלעצמה, אינה מספקת כדי להפוך את העסק למאפייה. שנית, אף אם נמקד את המבט בפעילות האפייה הרי שנתון זה, כשלעצמו, אינו מספיק להרמת נטל השכנוע. זאת, כיוון שלא הרי אפייה שתכליתה שיווק כהרי אפייה לממכר ישיר לצרכנים המבקשים לאכול במקום, לצד פעילויות מסחריות נוספות המבוצעות במקום, ולכן כאשר נערכת אפייה לשתי המטרות עולה הצורך באפיונה של התכלית הדומיננטית. הנה כי כן, הנתון בדבר קיומה של פעילות אפייה בקומה השנייה, כשלעצמו, אינו מוביל בהכרח למסקנה כי עסקינן במאפייה, ובהינתן יריעת המחלוקת במקרה זה, נדרשת תשתית ראייתית נוספת לצורך ביסוס מסקנה זו. העדרה של תשתית כאמור פועל לחובת המערער, אשר על שכמו מוטל נטל השכנוע. לאור זאת, החלטנו לדחות את הערעור כנגד אי החלת צו ההרחבה בענף המאפיות"."
משדחינו את טענתה כי סיכמה עם התובע על שכר מינימום, ממילא גם דין טענת הקיזוז הזו להידחות;
שלישית טענת הקיזוז השלישית מבוססת על טענת הנתבעת לפיה התובע נטש את עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת, ועל כן היא זכאית לתשלום פיצוי בגין כך. משקבענו כי התובע הוכיח שפוטר, הרי שדין הטענה להידחות.
סוף דבר
התביעה נגד הנתבעת מתקבלת בחלקה, ועליה לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪.
כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 12,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.
