תביעת מבוטחת לתגמולי ביטוח וחבות מעבידים

המבקשות מציינות כי בהתאם לסעיף ו' לפוליסה, הביטוח מורחב לכסות את חבות המבוטח כלפי קבלנים או קבלני משנה היה והמבוטח ייחשב למעבידם, בתנאי שלא קיים כל ביטוח חבות מעבידים אחר שנערך על ידי המבוטח או לטובתו בגין אירועים שארעו תוך כדי ועקב עבודתו בעסק המבוטח.

המשיב טרח בתגובה נוספת להפנות לפוליסה ובאמצעותה להדגיש כי עומדת למשיב עילת תביעה כנגד המבקשות מכיוון שהתאונה נשוא התביעה עונה על ההגדרה של מקרה ביטוח המכוסה ע"י פוליסת הביטוח ("היזק גופני... לאחד או יותר מעובדי המבוטח... ושהוא בשרותו של המבוטח – בין אם בשכר ובין אם לא – כתוצאה מתאונה שארעה תוך כדי או עקב עבודתו בעסק המבוטח".( זאת ועוד, בהיות עילת התביעה נכות שנגרמה לו מתאונה ומתוך היקש מסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח ושילוב סעיף 70 לחוק הנ"ל, יש למנות את תקופת ההתיישנות, מיום שקמה לו זכות לתבוע תגמולי ביטוח, קרי 7 שנים מיום התגבשות הנזק או הנכות הצמיתה.

...

המשיב הגיש את התביעה ב-28.10.18 בגין תאונה שארעה ביום 15.3.11 ,לכן טענו המבקשות כי משהתביעה הוגשה לאחר שבע שנים וכשבעה וחצי חודשים מהמועד בו נולדה עילת התובענה , הרי שדינה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

" בעניין בטחיש (רע"א 9041/03 הנ"ל) נקבע כי הצעת פשרה מבלי להכיר באחריות אינה בבחינת הודאה בזכות: "...במכתבים מוצע אמנם פיצוי למבקש, אולם מהאופן בו נוסחו המכתבים אין ניתן ללמוד על הודאה בקיום זכותו של המבקש או אפילו על הודאה בקיום העובדות הנדרשות כדי לבסס זכות כאמור. .......אכן, אין בתיבה זו כדי ליצור הגנה מפני הטלת אחריות, אולם יש בה כדי להעיד על כוונתו ומהותו של המכתב. נראה כי הצעת הפשרה שהוצעה במכתב לא נבעה בהכרח מהכרה באחריות, אלא מדובר היה בהצעה שככל הנראה, נועדה לסלק את מטרד התביעה...". גם במקרה דנן סבורני כי מהותו ותוכנו של המכתב הנ"ל מעידים כי מדובר בהצעת פשרה מטעם המבקשת 2 שמטרתה סילוק התביעה ולא הכרה באחריות.

נוכח המסקנה שאין לראות במכתבי המבקשת 2 משום הודאה, לא עבר המשיב את המשוכה הראשונה בדבר קיומה של הודאה בזכות ולכן אין צורך לבדוק באם הועלה בהם טיעון להעדר הודאה בהתיישנות.

בכל חלופת המכתבים הובהר כי המבקשות תעמודנה על טענת ההתיישנות ואילו המשיב שבחר שלא לקבל את הצעת הפשרה ולחתום על כתב ויתור וסילוק שנשלח אליו כשנה וחצי לפני הגשת התביעה , כך שההצעה לא השתכללה לכדי הסכם, נמנע מטעמיו מהגשת התביעה במועד, ובחר למצות את מסלול התביעה במסגרת המל"ל. לסיכום לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

לכך יש להוסיף את העובדה כי מדובר בביטוח בית עסק, הכולל סיכונים וחבות מעבידים, ואין חולק כי לא נרכש כל ביטוח אחר בתקופה הנדונה, עובדה המחזקת את המסקנה כי הנתבעת הסתמכה על חידוש הפוליסה, דחתה את התשלום עבור הפרמיה תוך הבטחות סרק למר שדאפנה ולאחר התגלה כי פיתרון הכבוי יקר, החליטה לא לשלם ולכן בוטלה הפוליסה.

לא בכדי היתחמק מר פאוזי ממענה לשאלה האם לא היה תובע תגמולי הביטוח לו היה מקרה ביטוח בתקופה הנדונה.

...

יחד עם זאת, פרק הזמן בו המתינה התובעת לקבלת התשלום אינו סביר, לפי תנאי סע' 14 הנ"ל. לפיכך יש לקבל את התביעה ואולם לא במלוא סכומה.

מכאן, האיזון ההולם בנסיבות העניין הינו כי הנתבעת תשלם עבור חודשיים, דהיינו, 20% מתוך הפרמיה שכן לאחר חלוף תקופה זו ובהעדר תשלום, היה מקום כי התובעת תפעל לביטול הפוליסה למען מניעת אי בהירות והתדיינויות מיותרות כגון אלה.

התוצאה היא כי לסילוק סופי מלא ומוחלט של התביעה, תשלם הנתבעת לתובעת סך 6,664 ש"ח, בתוספת הוצאות המשפט בסך כולל של 3,200 ₪.

האם מבטחת ששילמה תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסת ביטוח תאונות אישיות לפי נכות שנטענה על יד מבוטחה בהליך מחוץ לכותלי בית המשפט, תהיה מושתקת מלחלוק על אותה נכות בתביעה נפרדת שהוגשה כנגדה כמבטחת בביטוח אחריות של מזיק שנטען כי הוא אחראי לתאונה? זו השאלה הניצבת לפתחו של בית המשפט בתיק זה. רקע וטענות הצדדים התובע הגיש לפני תביעה לניזקי גוף בעילה לפי פקודת הנזיקין בגין תאונה שארעה לו בשטח בית כנסת כנגד בעלי המקרקעין (בית הכנסת) ומבטחתו בביטוח חבות מעבידים (להלן: המבטחת ).

...

הכרעה ודיון לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות מכמה טעמים; חלקם פרוצדוראליים וחלקם מהותי כפי שיפורט להלן.

בענייננו אני קובע כי מדובר בהליכי פשרה במובהק.

אין לומר כי הייתה כאן הצגת עמדה אדברסרית לעמדת התובע בתביעה לתגמולי ביטוח שתוביל אותנו למסקנה שכעת יש לחסום את דרכה מלטעון אחרת.

התוצאה בשים לב לאמור לעיל הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת התובע.

התביעה הוגשה במקור בחודש נובמבר 2014 נגד 3 נתבעות והן : נתבעת 1, א.א. אבו חמוד בע"מ (להלן: "המשיבה 1"), מעסיקתו של התובע ; נתבעת 2, מרדכי ישראל הנדסה ובנין בע"מ (להלן: "המשיבה 2"), בהיותה הקבלן הראשי באתר העבודה ; ונתבעת 3, שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה 3" או "שירביט") בהיותה המבטחת של המשיבה 2 הקבלן הראשי מכוח ביטוח חבות מעבידים או ביטוח צד ג'.

במקרה שלנו, ארוע הנזק היתרחש ביום 19.8.13, כך שהניזוק לא התעכב בהגשת תביעתו נגד המעסיק (המשיבה 1) ונגד הקבלן הראשי, המשיבה 2 (במישור היחסים הישיר) ולא נגד חברת הביטוח שירביט, המבטחת את הקבלן הראשי (המשיבה 3), כתביעה לתגמולי ביטוח מכוח ביטוח אחריות, עת הגיש את תביעתו כנגדם בחודש 11/2014, כאשר עמד לטובתו פרק הזמן של 7 השנים, נגד שלושת הנתבעות.

...

דיון והכרעה לאחר עיון ושקילה, אני מחליטה להיעתר לבקשה לתיקון כתב תביעה.

מן הכלל אל הפרט: ראשית, אין בידי לקבל את טענת המשיבות 2-3 ולפיה דין בקשת התיקון של כתב התביעה להידחות מחמת ההתיישנות, ואנמק.

לאור האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה לתיקון כתב התביעה, תוך חיוב המבקש בהוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪, אשר ישולמו על ידו בסוף ההליך.

אני מורה למשיבה 3 להמציא למבקש את מלוא הפוליסה על כל תנאיה, נספחיה, התוספות וההחרגות וזאת בתוך 21 יום מהיום.

במסגרת תגובתו, הפנה התובע להגדרת "קופת גמל" המצויה בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1959 (להלן: "חוק הגנת השכר") הכוללת "קרן פנסיה או ביטוח או קרן או קופה כיוצא באלה שהעובד חבר בה", הגדרה אשר אומצה בשורה של פסקי דין אשר דנו בשאלת הסמכות העניינית בהליכים מסוג זה. בשים לב ללשון פריט 4 לתוספת לתקנות, העוסקת ב"תביעה של עמית נגד חברה מנהלת של קופת גמל" (ההדגשה אינה במקור, ס.ק.), אזי תביעתו, לתגמולי ביטוח אובדן כושר עבודה, נכנסת תחת פריט 4.

למען הסדר הטוב יובא להלן הסעיף בחוק בית הדין אשר בגדריו לכאורה הוגשה התביעה: "תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי הענין וכן כל תובענה לקיצבה הנובעת מיחסי עבודה" (ההדגשה אינה במקור, ס.ק.).

...

עם זאת, לא שוכנעתי כי יש ממש בטענה זו, שכן פסק הדין בעניין מנורה מבטחים מחייב גם את בתי המשפט האזרחיים.

מכל מקום, הנתבעת לא ביססה טענתה, כי עסקינן בהליך על-פי פוליסה אשר יכול היה להידון גם בבית משפט אזרחי, במסגרות סמכותו העניינית, וגם מטעם זה, דין הטענה להידחות.

סיכומו של דבר –התובע שילם את האגרה המתחייבת על-פי דין.