בפני תביעה כספית, בסך של 19,500 ₪, שעניינה דרישת פיצוי עקב היעלמות צמיד שהיה ברשות התובעת בעת שהיתה מאושפזת אצל הנתבעת.
הנתבעת טוענת, ראשית, כי אין כל ראיה לקיומו של הצמיד או לשוויו, וכי הצוות זוכר היטב כי לא היה צמיד יקר ערך בין חפציה של התובעת שנלקחו ממנה לקראת הניתוח, ושנית, כי בכל מקרה ישנם שלטים רבים בכל רחבי בית החולים, המתרים במטופלים שלא להחזיק ברשותם חפצים יקרי ערך, שכן אין בית החולים יכול להיות אחראי לאבדן או גניבה של חפצים שכאלה.
היא הוסיפה, כי היו בשקית עוד תכשיטים, בדמות שרשרת, עגילים וטבעות, והגם שחלקם נשארו בה, הרי שהשרשרת נעלמה, אולם לגביה הם לא היו מספיק בטוחים, ולכן לא תבעו את שוויה.
הוא הוסיף, כי שילם בפועל עבור הצמיד 13,500 ₪, בשל הנחה שקבל עקב ירידת מחירים שאפיינה את תקופת התפרצות מגיפת הקורונה, כי הקבלה ברשותו באולם בית המשפט בעת מתן העדות (הוא לא התבקש להציגה), וכי לא קיבל תעודה נוספת כלשהיא, שכן בעבורה היה עליו לשלם סכום נוסף, והוא ויתר על כך, נוכח האמון שנתן באיש היהלומים.
גם אם אכן מדובר היה ברגע של חרום, הרי שלאחר מכן היתה לבטח הפוגה, ובמהלך השעה עד להחזרת השקית לבעל היתה כנראה די שהות, ומכל מקום לא נטען אחרת.
...
הנטל להוכיח מה ארע לשקית בפרק זמן הביניים רובץ לפתחה של הנתבעת, והיא אינה עומדת בו. לפיכך אני קובע, כי הצמיד נעלם בזמן שהיה במשמורת הנתבעת, וחזקה כי נעלם ברשלנות או בזדון של מי מעובדיה, באופן המקים לה אחריות כמעסיקה.
מנגד, אני סבור שעם כל ההבנה לרצונה של התובעת להיראות במיטבה, יש אכן לזקוף אשם תורם מסוים עבור עצם החזקת הפריט יקר הערך בבית החולים, במצב בריאותי בו יתכן מצב של ניתוח חירום בכל עת. בנסיבות, ומאחר שלכאורה מדובר באשם תורם שאינו משליך במישרין על ארוע הרשלנות עצמו, אלא רק בבחינת "פירצה קוראת לגנב", יש להעמיד את האשם התורם על שיעור נמוך, שהוא 15%.
לאור האמור, אני מקבל את התביעה חלקית, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 12,750 ₪, וכן את הוצאות ההליך (המגלמות הפרשי שערוך, אגרה, שכר עד והתייצבות התובעת עצמה בבית המשפט) בסך של 900 ₪ - ובסך-הכל: 13,650 ₪.