תביעת לשון הרע: ראש עיריית ירושלים נגד עורך "כל העיר

לפני תביעת לשון הרע, שעניינה כתבה שהתפרסמה ביום 15.2.95 בעיתון "ירושלים" בעמ' 11 (להלן: "הפרסום", "הכתבה").

תובע 1 (להלן: "אולמרט"), היה בעת פירסום הכתבה חבר כנסת וראש עיריית ירושלים.

הם רצופים עובדות שקריות, העלמת עובדות והוצאת דברים מהקשרם, והכל מתוך מגמה וכוונה לפגוע בראש העיר ירושלים ובכל מי שהיה קשור לניהול הכספים שלו במסגרת מערכת הבחירות.

כב' השופט גולדברג פסק בע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843 (להלן: "קראוס נגד ידיעות אחרונות") בעמ' 855 כי פירסום אודות חקירה משטרתית עולה בקנה אחד עם הגדרת לשון הרע המצויה בסעיף 1 לחוק: "דומה, כי לא יכול להתעורר ספק כי פרסום אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שיפוטי, יש בפירסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה לא מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפירסום יהווה לשון הרע". בנסיבות אלה, לשון הכתבה אינה מותירה מקום לספק כי אכן ענייננו בלשון הרע, וזאת על אף הלשון המסויגת שנקט הכתב, שכן: "גם הבעת חשד שאדם רצח או עבר עבירה פלילית חמורה אחרת יש בה, לדעתי, משום הוצאת שם-רע, כי פירסום כזה עלול לגרום לכך שבני אדם אחרים יתרחקו ממנו או יימנעו מלהיפגש עמו" (השופט לנדוי בע"א 36/62, 92 ישראל עוזרי ואח' נ' גלעד ואח', פ"ד טז (2) 1553, 1558).

סעיף 11 לחוק דן באחריות בשל פירסום באמצעי התקשורת, וקובע: (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תיקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התיקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התיקשורת ומי שהחליט בפועל על הפירסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התיקשורת.

...

אני סבור שנזקי לשון הרע בגין פרסום בעיתון עלולים להיות חמורים יותר מאשר בגין לשון הרע של איש פרטי, כפי שנאמר גם בע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נ' כץ, פ"ד ל (1) 580, 599 ליד האות א': "כאמור, בין נתונים אלה אין, לדעתי, להיתחשב בטענה, שפסיקת סכום גבוה, במקרה של פרסום דברים בעתונות שיש בהם משום עוולה של לשון הרע תיפגע בחופש העתונות. ואם אמנם הנתונים שעליהם הצבעתי מקודם מחייבים הטלת סכום גבוה, יש להטילו ללא כל היסוס ואין במקרה כזה להבדיל בין אדם פרטי, שמוציא ברבים לשון רע ולא בתום לב, ובין עיתון, שפרסום בו בגלל התפוצה הגדולה יותר יש בו משום גרימת נזק הרבה יותר גדול." 54.

העובדה שהכתב לא נקט אמצעים סבירים כדי לאמת את המיוחס לתובעים מחד, והעיכוב המכוון והבלתי מתקבל על הדעת של הודעת ההתנצלות וניסוחה המתחמק מאחריות מאידך מביאים אותי למסקנה שיש לחייב את הנתבעים הדדית לשלם 100,000 פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

נוסף לכך, אני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובעים את אגרת המשפט ושכר העדים, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד לתשלום ש"ח לכל אחד מהתובעים 1 ו-2, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח + מע"מ לתובעים 1 ו-3 יחדיו ו-15,000 ש"ח + מע"מ לתובע 2.

תובע 1 עורך דין במקצועו (להלן : "עורך הדין"), ותובע 2, שהיה בזמנים הרלבאנטיים לתביעה מתמחה בעריכת דין במשרדו של עורך הדין (להלן: "המיתמחה"), הגישו תביעה כנגד הנתבעות בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמם הטוב.

בכתב ההגנה פורט כי ביום 18.2.15 פנה עורך הדין אל ראש העיר, אל מבקר הערייה ואל הלישכה המשפטית בתלונה בעטיו של הארוע המתואר בכתב התביעה.

עוד טענה הנתבעת כי בהתאם לסעיף 2(ב) לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו – 2006 (להלן: "התקנות") היה על התובעים להודיע ליועץ המשפטי של הערייה על הגשת תביעה כנגד עובד הרשות ולצרף להודעה עותק מכתב התביעה - והתובעים לא עשו כן. לבקשה צורף אישורו של היועץ המשפטי של עירית ירושלים, עו"ד אלי מלכה.

...

מר דאר הצהיר כי "למיטב ידיעתי, המעשים המיוחסים לנתבעת 1 בכתב התביעה, ככל שנעשו, הינם מעשים שנעשים על ידי עובדי האגף, במסגרת פעילותם השוטפת, והכל תוך כדי מילוי תפקידיהם השלטוניים ובהתאם לנסיבות המצבים איתם הם נדרשים להתמודד והכרוכים בקבלת קהל. על פי הידע העומד ברשותי אודות אירועי המקרה, ועל פי חוות הדעת המשפטית שקיבלתי, אני סבור כי מתקיימים תנאי החסינות הנדרשים לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין" (סעיפים 3-4).

סיכום לאור האמור אני מקבלת את בקשת החסינות ומורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 1.

התובעים ישלמו לנתבעות את הוצאות בקשה זו בסכום של 2,500 ₪.

בשם המבקש: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב: עו"ד אהרון ריבלין ועו"ד אילת (רוזנצוויג) פולק ][]פסק-דין ] המבקש – עתונאי ומי שהיה בעת הרלבנטית עורך המקומון "כל העיר" – הגיש תביעת לשון הרע נגד המשיב – שהיה אז ראש עריית ירושלים.

...

אמנם, בית המשפט מצא כי אין לחייב את המשיב בגין מקצת מן הפרסומים.

אינני מוצא כל עילה להתערב במסקנה זו, וודאי לא ב"גלגול שלישי".

אינני סבור כי המקרה שלפנינו, בהתחשב בנסיבותיו כפי שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות, מצדיק סטייה מכלל זה. אשר על כן, הבקשה נדחית.

גבה הר בין השניים, בעת שהתובע שימש כעורך המקומון כל העיר, והנתבע כיהן כראש-עיריית ירושלים.

התובע קובל על השימוש שעשה הנתבע במעמדו כראש-עריית ירושלים, על ה"דרך הבריונית של דיבה חמורה שמטרתה השתקת העתון שהתובע עורכו, הרתעתו מלפרסם דברי ביקורת כנגד הנתבע וכך לפגוע פגיעה קשה בחופש הביטוי של התובע והעיתון, והכל תוך שימוש במעמדו של הנתבע כראש עיר ושימוש באמצעי פרסום ונגישות הפתוחים בפניו בתוקף היותו ראש העיר" (סעיף 6 לכתב התביעה).

מנגד, טוען הנתבע על פירסום לשון הרע נגדו בכל העיר, במשך תקופה ארוכה, בלא לפרסם בשלמותן את תגובותיו שלו ושל הערייה, עד כדי גרימת נתק בין כל העיר לבין הערייה וראשה.

...

אני קובע אך זאת, כי אם ביצעהּ, אין להטיל אחריות בגינה על הנתבע.

בשאלות ותשובות לר' עקיבא איגר, מהדורה תניינא, ג [טו] (פוזן, 1837-1761) מצאנו סידור תשובה למי שגרם להרג נפש: "הגיעני מכתבו אשר כל הקורא יתפקקו עצמותיו על גודל הסיבה אבידת ב' נפשות פתאום ובמאורע כזה...

סוף דבר 32.

תביעה לתשלום 200,000 ש"ח פיצויים בשל פרסום לשון הרע בשתי כתבות אשר ראו אור בעיתון "כל העיר" ועניינן בתובע; הכתבה הראשונה פורסמה בתאריך 20.4.1995, האחרת פורסמה בתאריך 19.9.1997.

התובע שימש בתקופה המדוברת כראש האגף למשאבי אנוש בעיריית ירושלים.

על-פי הנדרש בכגון דא הגדיר התובע בכתב-התביעה ובמהלך הדיון בדיוק אותם קטעים בכתבות בהם רואה הוא את לשון הרע ובגינם הוגשה התביעה: בכותרת הכתבה הראשונה: "המנהל, מרדכי שפיק, מינוי פוליטי של אולמרט, סירב לחתום על מכתב נזיפה למורה שזייף מסמך, איים על העובדת שחשפה את הזיוף ואף דרש שתתנצל". בגוף הכתבה הראשונה: "עם גילוי הזיוף הכינה מינץ מכתב נזיפה לחוטר. שפיק סרב לחתום על המכתב, איים על מינץ בפיטורים אם לא 'תעלים' את המכתב מתיקו האישי של המורה, ודרש ממנה להיתנצל". בכותרת הכתבה השנייה: "כישלון פוליטי חרוץ". כותרת המשנה: "מומחה חיצוני ששכרה העירייה קבע שמרדכי שפיק, ראש אגף ומינוי פוליטי של ראש העיר, הוא כשלון חרוץ בתפקידו. תיקון הנזקים שגרם יעלה 300,000 ש"ח". ובגוף הכתבה: "הערייה מודה שאחד ממינוייו הפוליטיים של ראש העיר אהוד אולמרט, מנהל אגף משאבי אנוש מרדכי שפיק, נכשל בתפקידו". לשון הרע לא יכולה כמדומני להיות מחלוקת שאכן יש בכתבות משום לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן-החוק) כלפי התובע.

(ו) לא ניתן, בהקשר זה, שלא להצביע גם על נסיבות עריכת תצהיר עדותה, המזמינות לפחות "הרמת גבה": בניגוד לכל תצהירי העדות אשר הוגשו מטעם התובע נחתם תצהיר העדות של גב' מינץ כשבוע ימים לפני שהוגשה תביעה זו. באותה עת עדיין עבד התובע בעירייה (התובע הפסיק עבודתו בערייה ב-1.10.1999) והיה הממונה הישיר על הגב' מינץ.

כל זאת בלא להשאיר כל שמץ סימוכין בכתב! מתכנס לו צוות אנשים בעלי עמדה רמה, מתקיים דיון, מתקבלות החלטות-ללא ספק בעלות השלכה כבדת משקל-כל זאת ללא פרוטוקול, סיכום כתוב או כיוצ"ב. הייתכן כדבר הזה?! בנסיבות העניין אין לפרש את "משיכת" מכתב הנזיפה מתוך התיק אלא כ"העלמת" העובדות או "טיוחן"-כפי הלשון שננקטה בכתבה-או כל ביטוי אחר אשר יצביע על המטרה להסתיר את העובדה שמר חוטר ביצע מעשה פסול וננזף על כך. (יב) "מניעות" בעקבות פסק-דין שניתן בעיניינו של חוטר התובע מבקש להיבנות מפסק-דין אשר ניתן בהליך אחר, תביעת לשון הרע שהגיש מר חוטר עצמו כנגד חלק מן הנתבעים שבפניי, בגין אותה פרשה עצמה (ת"א 8309/95).

...

הדברים בולטים עוד יותר ככל שמדובר בכתבה ב': מסקנות הכתב כי הנסיבות כפי שהוכחו-דוח אליבר והפסקת העסקת התובע בתפקידו-מוליכות למסקנה שמדובר בכשלון ניהולי וכי כישלון זה הוא שגרם להוצאות הנדרשות לתיקונו, הנן בבחינת הבעת דעה לגיטימית ומתבקשת.

שורה תחתונה-התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאותיהם בסך 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ כדין.