תביעת לשון הרע: טענות וראיות הצדדים

ראיות הצדדים מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע אליו צורפו מספר מסמכים שונים.

קורא סביר לא היה מבין את הפוסט כמבזה או משפיל את התובע, אלא מבין שמדובר בהתכתשות והבעת דיעה ובקורת בין שני צדדים המסוכסכים זה עם זה. בעניינינו, הנסיבות בהן פורסמה תגובתו של הנתבע מעידות, כי המדובר בדברי גידוף אשר אינם עשויים לבסס עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

...

לסיכום, מצאתי כי אין בפרסום נשוא התביעה משום פרסום לשון הרע כלפי התובע, כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.

משכך, דין התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

המשיבים טענו מנגד כי מדובר בסעד "חריג וקיצוני שבקיצוניים"; כי יש לתמוך את הבקשה בתצהיר ומשלא נתמכה בתצהיר דינה לדחייה; כי המבקש הודה בכתבי טענותיו במסגרת התביעה שהגיש ברמלה כי מדובר בתביעת סרק וכי בגין הגשתה עומדות להם – לצד עמידתם על עילת התביעה על פי חוק איסור לשון הרע – גם עילות בגין העובדה שהגשת התביעה ברמלה מקימה גם את יסודות עוולות הנגישה, הפרת חובה חקוקה (עקב שימוש לרעה בהליכי משפט) ועוולת הרשלנות; באשר לעילת התביעה בגין לשון הרע טענו המשיבים כי מאחר שהעילה אינה נובעת מתוכן התביעה אלא מעצם הגשתה לא עומדת למבקש הגנת סעיף 13(5).

דא עקא, ברי כי משמעות טענה זו היא שקיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים והמבקש סבור כי ראיותיו עדיפות באופן מוחץ וחד משמעי על אלה שבידי המשיבים, אולם טענה מסוג זה אינה עומדת כלל ועיקר בתנאי שנקבע בפסיקה לענין סילוק על הסף שכן מדובר במחלוקת טעונת בירור עובדתי בראיות ולא במקרה בו ברור שגם אם יוכחו הטענות שבכתב התביעה תידחה התביעה.

...

בשנים האחרונות גישה זו רוככה אף יותר, וכיום מקובל כי כאשר התובע הציג את כל העובדות המגבשות את עילת התביעה, אין תביעתו נדחית "רק משום שלא נתן לעילה את ה'כותרת המשפטית' המתאימה ולא הפנה לחוק שממנו נובעת זכות תביעתו" (ע"א 6157/08 אסמאעיל נ' מילאדי, פסקה 10 (5.9.2011) (להלן: עניין מילאדי); (ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, פסקה 15 (12.7.2015)); וכן "לא הכותרת המשפטית לעילת התביעה היא הטעונה הבהרה והתייחסות מבראשית בכתב התובענה, אלא העובדות המקימות עילה כזו" (ע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין בע"מ נ' פינק, פ"ד מד(1) 226, 231 (1990)).

סיכום הפועל הנובע מן האמור לעיל במצטבר הוא כי דין הבקשה לסילוק על הסף להדחות.

המסקנה מן האמור היא כי למרות התוצאה אינני עושה צו להוצאות, ורק לפנים משורת הדין לא חייבתי בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ולא בהכרח רק אחד מן הצדדים.

הצדדים ויתרו על יתר טענותיהם, לרבות על הטענות לקיומה של עוולת לשון הרע, טענות הנוגעות לשעור שכר הטירחה, טענת הזיוף והטענה כי התביעה הוגשה באיחור.

בדיון מיום 26.1.2021, לאחר שהוגשו ראיות הצדדים, הודיע ב"כ התובע כי בעקבות הגשת התצהיר, סכום התביעה המעודכן עומד על סך של 35,793 ₪.

לסיכום, מלבד עדות אשת תובע, לא הובאה כל ראיה לטענה כי מדובר באותו תקבול.

...

על כן אני קובעת כי סך הסכומים ששולמו על ידי הנתבעים מסתכם בסך של 60,212 ₪.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 9,593 ₪.

מאחר שבכל יתר העניינים הגיעו הצדדים להסכמות, וכאשר סכום התביעה המקורי עמד על סך של 231,865.4 ₪ ולאחר תיקונו על סך של 35,793 ₪, ובסופו של דבר נפסק סכום של כרבע מסכום זה, לא מצאתי לחייב בשכר טרחת עו"ד ובהוצאות משפט.

דיון והכרעה לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים והראיות שהונחו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.

כך, במסגרת בקשתו מיום 22.8.22 לפטור אותו מהתייצבות לדיון נוכח מגוריו בברזיל, ביקש התובע "...לאפשר את ייצוגי בידי עובד העסק, אלון דביר.... מובן שאלון יודע את כל הפרטים אף יותר ממני כיוון שהוא משרת לקוחות באופן ישיר". עוד באותו היום ניתנה החלטה בבקשה לפיה: "מעיון בכתב התביעה עולה כי הטענה לפירסום לשון הרע הנה כנגד העסק "אימא פולניה" ולא כנגד התובע באופן אישי שלא מוזכר בפירסום.

...

בחינת הפרסום על רקע האמור מעלה, על פניו, כי האדם הסביר אשר יקרא את הפרסום בכללותו לא יסיק כי מהפרסום כאילו נטען כלפי החברה או נושאי משרה בה או בעלי מניותיה כי אלה גנבים.

סוף דבר אשר על כן, מהטעמים המפורטים לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 450 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן הם יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

טענות הצדדים בתמצית: לטענת התובע, הכינויים שהטיח בו הנתבע "עבריין פלילי" ו-"עבריין", הנם ביטויים משמיצים המהוים לשון הרע, מה גם ובעיני האדם הסביר הם מעידים על אדם שהורשע בדין, והרי אין חולק כי התובע לא נחקר במישטרה, לא הוגש נגדו כתב אישום ומן הסתם הוא לא הורשע בדין.

על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-רע"א 1104/07 עו"ד פואד ח'יר נ' עו"ד עודד גיל (פורסם בנבו), ופסק באומרו: "סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי.............

בספרו של אורי שנהר "דיני לשון הרע" הוצאת נבו, הציג המחבר קושיה זו באומרו: "פירסום עשוי לקבוע בצורה נחרצת וחד משמעית, כי אדם ביצע מעשה המהוה עבירה פלילית. פירסום עשוי גם להציג את האפשרות שאדם ביצע עבירה כעניין שאינו ודאי. הצגה כזו של הדברים יכולה להיעשות כאשר בפירסום נאמר שקיים חשד שאדם מסוים ביצע עבירה, או שקיימות ראיות לכאורה לכך שאדם מסוים ביצע עבירה וכד'. קיים הבדל מהותי בין פירסום המייחס לאדם ביצוע עבירה, לבין פירסום המייחס חשד לבצוע עבירה, שכן קביעה חד משמעית שאדם ביצע עבירה, פוגעת באותו אדם יותר מייחוס של חשד לבצוע עבירה, עם זאת, גם פירסום המייחס חשד לבצוע עבירה עלול לפגוע קשות במי שמוצג כחשוד ולהוות לפיכך 'לשון הרע'.

זאת ועוד, בהמשך דבריו "וביום ראשון, שני הדברים יתבהרו", כוון הנתבע להגשת העתירה המנהלית ואשר כל כולה עוסק בנגוד העניינים של התובע ללא קשר לעבירת לשון הרע הנטענת נגד בליצבלאו.

...

לפני סיום, אעיר כי חיזוק למסקנה אליה הגעתי במשפט מצאתי בעובדה כי ממועד הפרסום נשוא התביעה, 10.07.2020, ועד לפניית התובע במכתב התראה לנתבע, 02.11.2020, חלפו כ-4 חודשים, לא פחות.

לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבע, באמצעות בא כוחו, הוצאות משפט בסך של 11,700 ₪ (כולל מע"מ).