התובע טען כי תלונת-סרק זו, שלא הוגשה בתום-לב אלא בכוונה ברורה לפגוע בו, עלתה כדי לשון-הרע וכדי נגישׂה – שתי עוולות ולהן ביקש התובע למצוא את הנתבעת אחראית.
פרק זה הוכתר: "התביעה ע'ס 100,000 ₪ בגין הגשת תלונת שוא למישטרה ובגין עוולת הנגישה" (שם, בפיסקה 103 לפסק-הדין).
בסיכומים הראשיים של ציטרין קיים פרק נפרד מחוץ לדיון ב-'תביעה שכנגד' שכותרתו היא 'ה- 27/10/13' על כך שלבנשטיין המשיכה מסניף הבנק לתחנת המישטרה ושם הגישה תלונות על קבלת דבר במירמה, זיוף מסמכים ועוד.
...
נימוק שני, ועמו המסקנה המסכמת, הובאו בזו הלשון:
"הגם שהתרשמתי מהראיות שהוצגו לתיק כי לבנשטיין לא התנהלה כיאות בכל הנוגע להגשת תלונתה למשטרה ואף נתגלו סתירות שונות בגרסתה לעניין זה, לאור כל האמור לעיל ומשלא נסתר כי החקירה המשטרתית עדיין תלויה ועומדת, אני דוחה את תביעתם של ציטרין בסך 100,000 ש'ח הנ'ל" (שם, בפסקה 109).
בכל זאת נמצא לי נכון להעיר כי מקריאתו של פסק-הדין שניתן נדמה כי אין שחר למסקנה ואליה ביקש להוליך בא-כוחו של התובע.
התביעה נדחית.
בהתחשב בשלב המוקדם שאליו הגיע הליך זה, אך גם בעובדה כי נדרשו לנתבעת בקשה בכתובים, תגובה לתשובה לה והתייצבות לבירורה בבית-המשפט, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות-משפט בסך של אלף ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 5,850 ש"ח.
ניתן היום, ז' בחשון התש"ף, 5 בנובמבר 2019, שלא במעמד-הצדדים.
