תביעת לשון הרע של ראש עיר נגד עיתון הארץ

הכתבה כוללת היבטים שונים של תיפקודו של ראש העיר, צוין כי הוא זוכה לפופולאריות וכי יזכה ככל הנראה בבחירות הבאות גם כן. עם זאת, עיקרה של הכתבה מהוה סיקור של היבטים שליליים של תיפקוד הערייה בראשות המבקש.

התביעה נושא פסק הדין התייחסה לאמירה אחת בלבד בכתבה, והיא כי יש ירידה במספר הזכאים לבגרות בעיר, שכן "כשדהרי נבחר בפעם הראשונה לראשות העיר, עמד שיעור הזכאים לבגרות, על פי משרד החינוך, על כ- 78%". נטען כי אמירה זו כוזבת ועולה כדי "לשון הרע". עוד נטען כי העיתונאי נהג בחוסר תום לב בכך שלא מסר, למען הגילוי הנאות, כי עבד בעבר במערכת העירונית ועבודתו הופסקה.

בית המשפט ציין כי אין בפסיקה הישראלית קטגוריה מובחנת של "תביעות השתקה", במובן הקיים בארצות הברית, היינו תביעות המוכרזות ככאלה שהן חסרות סיכוי מוחשי, אשר נועדו בעצם הגשתם, עם כל הסרבול וההוצאות הכרוכות בכך, להשתיק עיתונאים ולהרתיע מביקורת.

זכות, ממנה נגזרת חובתם של העיתונאים לשמור על כללי חוק איסור לשון הרע, והזכות של מי שניפגע לתבוע, כאשר פורסמו נגדו דברי לשון הרע, שלא בתום לב. יחד עם זאת, הזכיר בית המשפט כי חופש העיתונות, ובלבו הבקורת העיתונאית על נבחרי ציבור, היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

המבקש בבקשתו מנסה להסביר "מדוע לא נתבעה ההוצאה לאור של העתון" כי "התובע הבהיר הן בכתב התביעה והן בעדותו כי הנתבע פועל באופן אישי כנגד הערייה וכנגד התובע העומד בראשה בכוונה תחילה מתוך נקמה על סיום עבודתו בנגוד לרצונו במערכת העירונית" (ההדגשה במקור).

...

אולם, סברתי שלא יהיה זה מן ההגינות כלפי המבקש עצמו, להטריחו לשווא כאשר, לאחר עיון, הוברר שדין הבקשה להידחות לגופה.

לפיכך, המבקש ישלם הוצאות הליך זה לאוצר המדינה בסך של 2000 ₪.

התוצאה: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

לפניי תביעה שהגיש התובע נגד הנתבעים בגין הוצאת לשון הרע לתשלום פיצויים בסך 240,000 ₪.

האם הפרסומים נשוא התביעה מהוים לשון הרע הביטויים שבהם רואה התובע משום לשון הרע הנם: הכותרת: "הנדלניסטים שמתדלקים את המועמדים לרשויות המקומיות". הדברים שנאמרו בגוף הכתבה ולפיהם: "בחלק גדול מהמקרים מדובר בקבלנים, אנשי עסקים, ובעלי אינטרסים שונים ברשויות המקומיות. מן הסתם, התרומות הללו ניתנות בציפייה כי ביום שאחרי הבחירות המועמדים יגמלו להם בדרכים שונות – מפתיחת דלתות העיריה ועד הרמת אצבע בזמן הנכון בדיוני וועדות התיכנון והבנייה". תחת כותרת המשנה "מחפשים דיל" נאמר כי הרשימה בראשותו של סגן ראש העיר רחובות, מתן דיל, גייסה 125,000 ₪.

התובע רואה בכותרת "מחפשים דיל" משום לשון הרע, לאור פירושה של המילה "דיל" בשפה האנגלית, המרמזת על עסקה שעשה התובע עם מאן דהוא, אולם להבנתי ההסבר לכותרת זו, הנו תמים הרבה יותר, והוא מהוה יצירתיות ספרותית של הכתב שנועדה ליצור כותרת עיתונאית פיקנטית, שהנה תולדה של משחק מילים הנסוב על שמו של המועמד למועצת העיר שלו תרמו אנשי הנדל"ן ברחובות, "מתן דיל". אינני סבור כי במשחק מילים זה יש משום לשון הרע, שכן אין כל רמז בכתבה כי אנשי הנדל"ן מרחובות, שתרמו למר דיל, שבתוכם התובע, התכוונו לעשות "דיל" בלתי חוקי ואינני סבור כי בבחינה אובייקטיבית יש בכותרת זו כדי להוות לשון הרע.

לעניין הבעת דיעה נקבע בפס"ד הרציקוביץ: "הבעת דיעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בנגוד לפירסום עובדה אשר מתיימר לדיווח על היתרחשות שארעה במציאות, ברי כי הבעת דיעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן" בד"נ 9/77 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ (פורסם בנבו, מיום 27.8.78) נקבע: "מן הרישא של סעיף 15 עולה כי פירסום הבעת הדיעה צריך להעשות בתום לב. אבל הבעת הדיעה אינה חייבת להיות אמת, דהיינו נכונה מבחינה עובדתית." ובע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו, מיום 24.2.77) נקבע: "הוראות החוק האמורות באות להגן - במפורש - גם על הבעות דיעה, שלגביהן מתברר לאחר מעשה כי לא היו אמת, והוא כל עוד עומדת למפרסם ההגנה של תום הלב המעוגנת בחזקות שבחוק." הגנת "העיתונות האחראית" הגנה זו שהוכרה בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (להלן: "דיון נוסף אילנה דיין"), מעניקה הגנה למפרסם לשון הרע, גם בגין פירסום שלא הוכח כי הוא נכון, ובילבד שהפירסום נעשה בתום לב, לאחר שלמפרסם הייתה חובה לפרסמו, והכל לפי התנאים שנקבעו בעירעור אילנה דיין ובדיון נוסף אילנה דיין.

...

אכן, יכולים היו הם לבחור במילה אחרת – אך לטעמי אין זה תפקידו של בית-המשפט לבחור דרך התנסחות כזו או אחרת למפרסם" הגעתי למסקנה כי הדברים האמורים בכותרות הכתבה, שכאמור אינם אמורים לשקף עובדה, אינם חמורים או שליליים באופן מובהק, והם מצויים על פי הפסיקה שהובאה לעיל, במסגרת מתחם חופש הביטוי והעיתונות הלגיטימי של הכתב, וכי אין בהם לשון הרע.

אשר על כן התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך 30,000 ₪.

מדובר בטענה לפירסום אחד אותו מתיימר התובע לפצל לשני פירסומי לשון הרע, במאמץ רב, כדי לייצר "תביעת נגד" לתביעה שהגיש הנתבע כנגד התובע בגין עשרות פרסומים המהוים לשון הרע.

על מנת לבסס טענתו בעיניין, הפנה הנתבע לשני פרסומים: האחד, דברים שנאמרו מפי השדרן חיים הכט בתכנית האקטואליה שלו ברדיו "קול רגע" ובין היתר (סעיף 43 לתצהיר הנתבע): "רון קובי נחקר במשטרת צפת חמש שעות בכל מיני נושאים שלא ברור לנו מה הם, משום שהידיעה כפי שאנחנו ניסחנו אותה וקיבלנו עליה אימותים מהמשטרה ומהפרקליטות, הידיעה מנוסחת כך: רון קובי נחקר במישטרה. הפרקליטות היא זו שביקשה מהמשטרה לפתוח תיקים שניסגרו בעבר, אז אחת, חודשיים וחצי לפני בחירות, מועמד נחקר במישטרה, תשמע, זה דרמאטי. והעניין השני הוא, הפרקליטות ביקשה לחקור, אנחנו – ובגלל זה זימנו את רון קובי כאן לשידור והוא בלתי שדיר, זה הרי בלתי אפשרי, רצינו לשאול אותו על מה שאלו אותו. כמה וכמה דברים עלו. למשל, האם שאלו אותו בנושא הרכב שלו. רצינו לשאול, רון קובי, האם נושא הרכב שלך שנשרף מתחת לביתך עלה בחקירה. האם רון קובי, ואנחנו שואלים, ונשמח לקבל תשובות בכתב ונקריא אותן, הבן אדם הרי לא עונה לנו, האם זה נכון שחברת הביטוח שלך עדיין לא שילמה לך את הביטוח בגין הרכב הזה שנשרף מכיוון שהיא... לא ברור לה כיצד זה עלה באש. ויש כל מיני אפשרויות, ואחת מהן שלא אנשים זרים חורשי רעתך, רון קובי, הם אלה ששרפו את הרכב, אלא שזה נשרף בדרך אחרת כלשהיא. ... ...". השני, כתבה שפורסמה ביום 17.08.18 בעתון המקומי "כוכב הצפון" על ידי העיתונאי המקומי חיים חליווה ובה נכתב כך, בין היתר (סעיף 44 ונספח 4 לתצהיר הנתבע): "המעמיד עצמו לראשות העיר טבריה, רון קובי, נחקר במשך 5 שעות במשטרת ישראל וזאת בהוראת פרקליטות המדינה למשטרת ישראל לאחר בחינת חומר הראיות. ... ... האיש סירב להגיב לגופו של עניין ולשאלות כתב החדשות של רדיו קול רגע חיים הכט וגם לכתבנו שבקש את תגובתו. הכט הגדיל לשאול לעניין הצתת הרכב שלו ושחברת הביטוח עד היום לא שילמה לו את דמי הביטוח על הרכב, כך לטענת הכט. הכט אף העלה נושאים נוספים שלא קיבל עליהם תשובה. ... קובי שרצה להמעיט בערך החקירה המשטרתית טען ברדיו קול רגע שהוא נחקר על העלבת עובד ציבור בלבד. לכתבנו נודע כי האיש נחקר ע"י חוקרי מחלק הונאה צפון במשטרת ישראל ואלה לא בדיוק חוקרים כ-5 שעות רק על העלבת עובד ציבור...". ואולם, בעניינינו, פירסום האמירות מושא כתב התביעה אינו עונה להגדרת "חזרה על מה שכבר נאמר", כלשון סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע.

בע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281 (1977) היתייחס בית המשפט העליון לנסיבה המקילה שבסעיף 19(1) וקבע כי כאשר הפירסום מהוה חזרה על מה שנאמר (שלא כמו בעניינינו), אם המפרסם אינו מבהיר שהוא רק חוזר על דברים שנאמרו, לא יהא בכך משום שיקול להקטנת סכום הפיצויים בו יחויב.

הנתבע טען באריכות בעיניין זה ובתצהיר עדותו הראשית הפנה ל-58 פרסומים שבבסיס התביעה הנוספת ובהם העלה כלפיו התובע טענות כזב, על פי הנטען, כי הוא "מושחת", "אחראי לזיופים", "עשה מעשים פליליים", "תפר מכרזים", כינה אותו "סמרטוט ריצפה", "בוגד", "לוזר", שקרן", "פרסונה נון גרטה", "חולה נפש", "ראש עיר עבריין", טען כי הוא "לקח שוחד", כי המישטרה "בדרך לחקור אותו" וכו'.

...

משכך, דין טענת הנתבע בעניין, להידחות.

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות כפי שפורט לעיל ובהתחשב, בין היתר, מחד – במהות הפרסום, בתוכן האמירות ובייחוס לתובע חשדות לביצוע עבירה פלילית של הצתת רכבו, בהיקף תפוצת הסרטון בפייסבוק ובמעמדו של הנתבע כראש עיר במועדים הרלבנטיים, ומאידך – בהתחשב בהתנהלותם של הצדדים וביריבות הפוליטית שקדמה לבחירות, לרבות התנהלות התובע שלא הכחיש את הפרסומים המיוחסים לו, מצאתי כי נכון יהיה להעמיד את הפיצוי בגין נזקו של התובע, ללא הוכחת גובהו, על סך של 15,000 ₪.

נוכח הפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובע בסופו של דבר על הנתבע לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ כולל מע"מ בגין שכ"ט עו"ד וכן סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

לגבי המבחן האובייקטיבי – עיין למשל: ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב כ(2) 269, 274, ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ לא(2) 281, 300, ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן לט(4) 734, 740, ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג מו(5) 555, 562 וכן ע"א 1104/00 אפל נ' חסון נו(2) 607, 617).מתקיימות חלופות ההגדרה שבסעיפים 1(1), 1(2) ו- 1(3) שבחוק.

ב- 20/04/2013 פורסם באמצעות מכשיר נייד הסטאטוס הבא: "אתמול שיתפתי את הבמה הפתוחה בעכו ברחשי ליבי ובדאגה לנשים בכלל ולנשים בעריית עכו ובכל מקום כולל בצבא, חשבתי שזו הבמה המתאימה לנשים שיהיו מעורבות גם בפוליטיקה וגם בחיי אישות עם כבוד עצמי והערכה ומוסר. לצערי ואני מכבדת את החלטתו של האחראי על האתר להוריד את מה שכתבתי שם. חשבתי שאם אני יעלה (כך במקור – י.פ) את זה בדף בפייס שלי מי שירצה לקרוא ולדעת יקרא ומי שלא זכותו. בדרך כלל הכי נוח לי להכנס לפייס בשבת כשאני לא עסוקה. שוחחתי עם מכרותי א' שבעלה הוא מ', ושוחחתי גם עם א' שניה שבעלה הוא יוד. וישנה גם מ' שהיא בתהליכי גירושים עם בעלה א'. כל השלושה (כך במקור –י.פ) מעורבות עד לראש עם הראש והבכיר ביותר בעריית עכו עם דמעות ורגשי חרטה עד לשמיים. א' הראשונה וגם א' השנייה סיפרו שעשו טעות ענקית הם (כך במקור – י.פ) מצטערות מאוד ומודאגות איך יתפתח המקרה של ראש העיר ולאן זה יוביל. כאחת שבאמת איכפת לה מנשים אישית מאוד מוטרדת מאוד פוחדת. רק יחד נשים לזה סוף. הנשים של קצב שמו סוף כשהיו יחד לא לחוד. תעשו לזה שתוף, במיוחד לנשים שביננו". ב- 22/4/13 פורסם הסטאטוס הבא: "תתפלאו לשמוע שוחחתי עם א' ועם א' מבניין הערייה והודעתי להן חד משמעית שאם הם לא יעשו מעשה נגד הראש הבכיר אני אתחיל לרשום את השמות המלאים שלהם כאן. מכירים את האתר שמגלה הכל אהיה יותר גרועה. נותנת לזה שבוע. תתחילו לספור". ב- 27/04/2013 פורסם באמצעות מכשיר נייד הסטאטוס הבא: "אני יעלה (כך במקור – י.פ) את הנושאים שכואבים לי באמת: 1. שדולת הנשים. 2. מציאת היורים של ראש העיר ועל איזה רקע נורה, אני לא מאמינה שזה על רקע פלילי. הגרסה של ראש העיר לא נראית לי. 3. מדוע המישטרה לא מגיבה? 4. מדוע עריית עכו נ' ישאל בן עזרא 5. איך ישראל יגיב לתלונה 6. מה דעתכם על כך שזאב נוימן שלא עשה כלום כל ארבע שנים היתחבר ללנקרי?" כדי שיובן הקשר הפירסום האחרון יוער כי התובע נפגע מפצעי ירי שנורה במכוניתו , בחודש הקודם לחודש בו נעשה פירסום זה. יכול שפרסום זה בבדידותו לא היה עולה כדי "לשון הרע", אך יש לקרוא אותו יחד הפירסום הראשון, שאז מובן שאין כאן הצהרה תמימה לפיה המפרסמת אינה מאמינה לגירסת ראש העיר, אלא שהטענה הינה שמסר גרסה כוזבת כדי להסתיר את הרקע האמתי , כביכול, לירי בו – שהינו רומן עם ערביה נוצריה לגירסת אותה HADAS.

הפירסום באותו עתון הינו כדלקמן: "סוף לתהיות מי עשה בחודשים האחרונים שימוש ברשת הפייסבוק בשם המשתמש הבדוי Hadas Bator כפי להכפיש את ראש העיר עכו – שמעון לנקרי ולפרסם דברי דיבה כנגדו: היום הוגשה לבימ"ש השלום בחיפה תביעה לפצוי בסך חצי מיליון ש"ח, בעילת לשון הרע, ממנה עולה כי המדובר ביוסי חדד תושב העיר עכו/נהריה, מורה ומחנך בישראל פעיל מרכזי במטה הבחירות של שלמה פדידה המתמודד לראשות העיר". הנתבע מציין כי העתון האינטרנטי "עכונט" הינו שופר של עריית עכו ונתמך על ידה, ואין זה מפתיע כי דוקא מר אלברט לוי, כותב אותה כתבה, הצליח לשים יד על כתב התביעה החתום באמצעות התובע או מי מטעמו בעריית עכו, כאשר עיתונאים אחרים לא הצליחו להשיג כתב התביעה.

...

התביעה שכנגד – נדחית.

כשלעצמי סבורני, כי יש לדבוק בהלכה שנקבעה בדיון נוסף חברת החשמל, קרי, לקבוע כי חופש הביטוי אינו מצוי מעל זכותו של האדם לשם טוב, ואם בכלל – אדרבה.

סוף דבר, אני מחייב הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום סך של 180,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, החזר אגרה מלאה ששלם התובע, כשהיא נושאת הפרשי ריבית והצמדה מיום בו שולמה.

אכן, ציזר הציג ראיות על כך שהלשון הבוטה עד מאוד הייתה למרבה הצער שגורה על לשונם של חלק מחברי מועצת העיר קרית אונו, במסגרת דיוניהם (כפי שניתן להיווכח בפרוטוקולי הישיבות שהוצגו בפני בית המשפט-נ/2 ו-נ/3), לרבות בפיו של דבורה עצמו, שכינה את ציזר באחת ההזדמנויות בשם "דמגוג קטנצ'יק...

כבר נפסק לא אחת כי במקרים כאלה "ניכרת נטייה ליתן עדיפות לחופש הביטוי על פני ההגנה על שמם הטוב של אישי ציבור, באופן שבבירור תביעות לשון הרע על אישי ציבור יינתן לחופש הביטוי משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון בפרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע" (ע"א 10281/03 הנ"ל).

יצויין בהקשר זה כי הכלל הוא ש"אין המפרסם חייב לפרט עובדות הידועות לציבור ממילא ועל כן אין צורך לחזור עליהן בפירסום אשר נעשה" (ראה ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, 349).

על אותו משקל, יש לקבוע, כי ראש העיר ומנכ"ל המתנ"ס, אשר הכירו את הרקע העובדתי שבגינו נשלח המכתב ואת עברו הפוליטי של דבורה, נחשבים בגדר מי שהעובדות ידועות להם ממילא, ולא היה להם כל צורך בהצגתן כדי להעריך נכונה את הכתוב בפירסום.

חשוב גם לציין כי המכתב נועד למעשה בראש וראשונה למחות על התנהלותו של ראש העיריה, שהרי ציזר הקדים וציין כי "צר לי שגם לתוך התרבות העירונית אתה מכניס את צדדי האופי הנקמני והתככני שלך". הפגיעה בדבורה היתה אגב אורחא.

בטרם סיום אציין כי ראוי שאישי ציבור ימעטו ככל הניתן בהגשת תביעות דיבה זה כנגד מישנהו, שכן בדרך כלל, אין להעתיק את זירת הסכסוכים הפוליטיים אל תחומו של בית המשפט.

...

לנוכח מסקנתי לפיה עומדת לציזר הגנה לפי ס' 15(4) לחוק, אין צורך לידון בשאלה האם עומדת לו בנוסף גם הגנה לפי ס' 15(2) לחוק, שעניינה חובה מוסרית או חברתית לעשיית הפרסום.

סוף דבר 21.

אשר על כן, התביעה נדחית.