תביעת לשון הרע של פקידת משרד הפנים נגד ידיעות אחרונות

נטען כי לאור "מחול השדים" מצד העובדים וההנהלה הראשית , הגיש התובע כנגד הנתבע תובענה בגין לשון הרע בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים, אולם בהמלצת ביהמ"ש החליט למחוק את התביעה, ולהעבירה לפסי תביעה רגילים , ובשל מורכבותה.

לטענת הנתבע, נהג בארוע המדובר מתחילתו ועד סופו, באופן מקצועי, ובהתאם להנחיות שקבל, וגם הדיווח שעשה לאחר הארוע ,היה דיווח שניתן כמענה לבירור שנערך, ונשלח לכל הגורמים שמצא שהם רלוואנטיים לארוע, והייתה להם נגיעה או מעורבות בו. הנתבע פעל תחת הוראותיו של משרד הפנים, והעובדה כי לא הוגשה תביעה כנגד המשרד, מלמדת כי מדובר ביריבות אישית בין הצדדים, ואיננה עניינית כלל.

סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע היא "דבר שפרסומו עלול" להביא לאחת מארבע החלופות הבאות: האחת, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם", השנייה, "לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו", השלישית, "לפגוע באדם שמשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו", הרביעית, "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..." בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום..." לעניין זה ראה גם: ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מ"ו (5) עמ' 562, ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 843, 856.

הנמענים הנוספים, הם בעלי תפקידים ברשות האוכלוסין, המנכ"ל - שם היתרחש הארוע ושם היו מעורבות פקידות של הרשות, יועצת בכירה למנכ"ל , אחראית בטחון ברשות, מבקרת הפנים ברשות, מנהלת כ"א, עוה"ד ברשות – כאשר כל אלה היו שותפים להחלטה, שלא לאפשר את כניסת התובע לשימוע של אישתו, מנהל המרחב ברשות – שם היתרחש הארוע, וכן גורמים במשרד רוה"מ, שהם אחראים בפועל על הנתבע – והנתבע הבהיר בסיכומיו כי תחום בטחון הפנים כפוף למשרד רוה"מ ולאגפים הכפופים לו, והנתבע למעשה עובד שהוכשר וכפוף למשרד רוה"מ, וחברות האבטחה משמשות כצנור להעברת השכר בלבד.

...

אני סבור כי חשוב , ולצורך מניעת יצירת מדרון חלקלק, בלתי רצוי, לקבוע , באופן ברור, כי עם כל אי הנעימות שנגרמה לתובע, עדיין, אין מדובר בעניין אישי שבינו לנתבע, אלא בינו לנתבע , במעמד וסטטוס של בעל תפקיד, שאינו פשוט, אחראי ביטחון, הנאלץ להתמודד עם סיטואציות מורכבות.

סוף דבר אני מחליט לדחות את התביעה שבפני .

אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות דיון בסך 12,000 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהיום, ועד לתשלום בפועל.

לטענת הנתבעת היא נקטה כדין בהליכי גביה מנהליים כנגד התובע ואך מתוך רצון לעזור לתובע הגיעה עימו להסכם פשרה בעתירה המינהלית, אלא שהתובע בחר בחוסר תום לב, לטענתה, להגיש כנגדה תביעה זו. לטענת הנתבעת היא פעלה בתום לב לגביית חוב הארנונה, לא היתה לה כל כוונה לגרום נזק לתובע ומשכך אין בתביעה כל עילה לפי חוק איסור לשון הרע.

ע"א 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט (2) 843.

משכך קבעתי איני נידרשת כלל לניתוח אשר ערכה הנתבעת בסיכומיה בדבר "הבטחה מנהלית" שכן העובדות ברורות ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר רצונו של התובע להסדיר את חובו ככל שהיה חוב שכזה והעובדה כי פקיד הנתבעת מסר לו כי תערך פניה למשרד הפנים בעיניינו.

אף אם תאמר כי הנתבעת האמינה באמתיתות החוב ואין הדבר כך אל נוכח עדויותיהם של מר דיראוי ומר כיאל, הרי שלא טירחה כלל לוודא במשרד הפנים מה עלה בגורל בקשת התובע למחיקת החוב, לא בטרם נקיטת הליכי גביה כנגד התובע וחמור מכך, אף לא כאשר התובע פנה בעתירה מינהלית אל בית המשפט ואף לא כאשר הגיש התובע תובענה זו. הדברים מצביעים על היתנהלות מזלזלת ורשלנית של הנתבעת וברי כי חזקת תום הלב לא תוכל לעמוד לה ומטבע הדברים אף לא תוכל לחסות באחת מן ההגנות הנקובות בסעיף 15 לחוק.

...

טענת התובע כי הדבר נעשה במטרה אישית לפגוע בו ו"אולי בגלל שלא הצבעתי בשבילו" (- הכוונה לראש המועצה המכהן, ראה עמ' 12 שורה 20 לפרוטוקול), לא מצאה ביטוי בחומר הראיות אשר הובא בפני ולפיכך סבורני כי גבולו העליון של הפיצוי הינו 50,000 ₪ בהתאם להוראותיו של סעיף 7א(ב).

בשקלול כל האמור לעיל , נחה דעתי כי יש לפסוק לתובע את סך הפיצוי האמור לעיל.

סוף דבר, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע כנגדו.

ביום 8.12.00 התפרסמה כתבה במוסף השבת של עיתון ידיעות אחרונות ובה אוזכר שמו של התובע.

בנספח א'-מכתב של פקידי משרד האוצר אל הממונה על השכר נכתב בין השאר "יש לציין כי גם ראש המועצה מר יונס מוסלח היה מעורב בכל התביעות הללו" ובנספח ח' דו"ח של יו"ר המועצה המקומית ערערה (ראש הוועדה הקרואה) נכתב בין השאר "יש לזכור שבחגיגה של תביעות להלנת שכר היו שותפים כל העובדים לרבות גזברית המועצה, מזכיר המועצה, ראש המועצה (מר מוסלח יונס)". השאלות הטעונות הכרעה מסיכומי הצדדים עולות שאלות רבות, לא כולן טעונות הכרעה.

חרגתי מסדר ניתוח הנושאים כמקובל בתביעת לשון הרע כדי להדגיש כבר עתה כי לאחר ניתוח כל העדויות שהוצגו בפניי לא הוכח כי התובע היה מעורב במעשי תרמית של הוצאת כספים מקופת המועצה בשיטה של מתן הוראה לנציגי המועצה שלא להתגונן כנגד תביעות של תובעים מסוימים-אנשי שלומו, בני משפחתו או תובעים אחרים כלשהם.

" משלא נחקר הנתבע מס' 1 על תצהירו ניתן לקבוע כי הצהרתו לא נסתרה וכי הנתבעים פעלו בתום לב. לאור המצגים שהוצגו בפני הנתבעים ע"י שר בממשלה ופקידים בכירים במשרדי האוצר והפנים שאף מסרו לידיהם לציטוט שני מסמכים שכתובים על נייר רשמי הרי שניתן לקבוע כי פירסום הכתבה נעשה בתום לב גם מנקודת המבט האוביקטיבית בהתאם למה שנדרש לצפות מעתון ומעיתונאי.

...

לאור האמור לעיל דין התביעה להידחות, הנתבעים זכאים להגנה המוחלטת שהעניק המחוקק לפרסום שפורסם בכתבה והעיתון היה רשאי להסתמך על הדברים שנאמרו לנתבע מס' 1 ע"י שר האוצר לציטוט ועל המסמכים הממשלתים שנמסרו בעקבות דברי שר האוצר.

לעד היו גם סתירות בדבר זהות עו"ד בפניו חתם על התצהיר, מקום החתימה ומספר התצהירים עליהם חתם עד כדי כך שלו הייתי נזקק לידון בשאלת הנזק לא הייתי מבסס מימצא כלשהו על עדותו של עד זה. אך יותר מהכל בנושא זה ציפיתי כי התובע או מר כבהא יציגו פרוטוקול ישיבת מועצה מקומית בסמה (ישיבה על קיומה הצהיר העד בסעיף 7 לת/1) בה אוזכרה לכאורה מועמדותו של התובע ומשלא הוצג מסמך מהותי זה הנני קובע כי גם נזק זה לא הוכח.

לאור האמור לעיל ולמרות שלא הוכח כי התובע היה מעורב במעשים בלתי כשרים בקשר לתביעות הלנת שכר של עובדי המועצה המקומית ערערה, הרי שהכתבה היתה פרסום מותר בשל הסתמכות הנתבעים על מסמכים ממשלתיים אליהם הופנו ע"י שר האוצר ולכן התביעה כנגד הנתבעים נדחית.

בסעיף 18(ו) לסיכומים טוענים באי-כוחה של כרמון, כי "גם לאחר שהטיפול בעיניין הופקע מהתובעת, בסופו של דבר הגברת קיבלה מעמד וזוהי הראייה החותכת ביותר שהנתבעים פרסמו לשון הרע כנגד התובעת". אין ממש בטענה זו. ייתכן שבסופו של דבר אכן ראוי היה ליתן מעמד לאותה אשה, אך לא על כך תבעה כרמון את הנתבעים.

על הקטעים שלהלן מתוך הכתבה, טוענת כרמון בתביעתה כי הם מהוים לשון הרע: "הנציגה הסמכותית של משרד הפנים הייתה כל כך נחושה ומשכנעת עד שספק אם מישהו היה מאמין שרק לאחרונה היא פרסה חסות על נערת לווי השוהה בישראל ארבע שנים בנגוד לחוק. שהיא מנעה בעצם ימים אלה את סילוקה לחו"ל", וכן "נואמת בלהט בוועדה למלחמה בסחר בנשים, אבל מנעה את סילוקה של נערת לווי שנכנסה במרמה לארץ...

כרמון טענה בעיניין זה על פירסום לשון הרע בכותרת המשנה: "בימים רגישים של פיגועים החליטה כרמון להכניס לארץ תושב ירדני ללא בדיקת שב"כ", וכן גם על הדברים הללו שציטטה בתביעתה: "החליטה להכניס לארץ תושב ירדני ללא בדיקת שב"כ. היא הורתה לפקידה להעביר בדחיפות אישור כניסה וציינה שזה לאחר בדיקה ביטחונית למרות שמעולם לא היתקיימה בדיקה כזו". 57.

הנתבעים פירסמו לשון הרע על כרמון במהדורת יום ששי של ידיעות אחרונות, עתון שתפארתו על קוראיו הרבים, הדיו נישאים מקצה הארץ ועד קצהָ והשפעתו ניכרת.

פגיעתה הרעה של לשון הרע נמשלה בדברי חז"ל לגחלי צמח הרותם: "שכל גחלים כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים, אף על פי שהוא כבה מבחוץ, עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים" (בראשית רבה צה, יט).

...

לסיכום דיון זה בשאלת תום הלב, נשוב אל ראשיתו: אף לא אחת מן הנסיבות החלופיות המצויינות בסעיפי-המשנה של סעיף 15 לחוק מתקיימת בעניינינו.

מעבר לצורך, פרשׂנו את היריעה, ומצאנו כי גם מבחינת תום הלב המהותי, וגם על-פי כללי החזקה שנקבעו בחוק, לא היו הנתבעים תמי-לב, וממילא, גם לוּ הייתה מתקיימת אחת מן הנסיבות הנ"ל, לא היה ניתן לומר כי הפרסום מוגן על-פי החוק בשל עשייתו בתום לב. ומעת שאין עומדת לימינם של הנתבעים אף לא אחת מן ההגנות שבחוק, לגבי אותם רכיבים שמצאנו כי אינם אמת, הרי שעוולו כלפי כרמון בפרסום לשון הרע על אודותיה.

סוף דבר 118.

רקע כללי: לפני תביעה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע ועוולת שקר במפגיע, על סך 100,000 ₪.

הנתבע טען כי תפקידו כיו"ר ועדת ביקורת חייבו לשלוח את אותו מכתב לממונים על התובע במשרד הפנים, תוך מתן דגש על הרציונל העומד בבסיס סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

לטענתו המכתב היה בגדר הבעת דיעה על תפקידו של התובע שנושא בתפקיד צבורי.

סעיף 7א לפקודת הנזיקין מנוסח כדלקמן: "7 א. (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור." לצורך דיון בתחולת ההגנה, יש לידון האם הפעולה שביצע הנתבע היא בגדר מילוי תפקידו השלטוני.

יתרה מכך העובדות אשר על המפרסם להביא ועל סמכן הביע את דעתו חייבות להיות אמת (ראה: ע"א 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 856), זאת בנגוד למסקנה המוסקות מהן אשר יכולה להיות שגויה או מוטעית (עניין ספירו לעיל).

...

התובע לא הגיש בקשה ולא הביע התנגדות כלשהי להרחבת חזית, על כן, אין מנוס מלדן בטענות אלו.

למרות זאת שב הנתבע וכתב למשרד הפנים ביום 1.1.2010 מכתב ובין היתר כתב בסעיף 6 למכתב: "המסקנה המתחייבת הינה כי גזבר המועצה המקומית עבר עברה פלילית בניגוד להוראות החוק.." ואף ציין בסעיף 8 למכתב כי המכתב מופץ לכל המכותבים במכתב מיום 21.7.2009.

בשים לב לכל הנ"ל, אני מחייב את הנתבע לשלם פיצויים לתובע בסך 20,000 ₪.

בנוסף אני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובע בגין ניהול ההליך בסך של 10,000 ₪.