תביעת לשון הרע של פסיכולוגית נגד עיתונאית

התלונות הוגשו בסמוך לבקשה שהגישה התובעת לביהמ"ש לסעדים זמניים למרות שהטיפול במתלוננים התבצע שנים רבות קודם לכן כאשר הטיפול בתלונות הסתיים בלא כלום; צוות רביעי אמון על איומים והסתה כנגד מי שהביע תמיכה בתובעת, אלה זכו לאיומים טלפוניים, פורסמו ביחס אליהם דברי לשון הרע ברשת, ופתחו כנגד אחד מהם פרופיל באתר היכרויות הומוסקסואלי.

לטענת התובעת, המגובה בחוו"ד של הפסיכולוגית פרופ' יולנדה גמפל (ת/17), היא סבלה במסגרת הקבוצה ממצב של "הטרדה נפשית" היינו "מצב בו אדם אחד בצורה פתיינית מציב את עצמו בעמדה שתלטנית וכוחנית כלפי אדם אחר ובדרך מאד מתוחכמת, שהיא כימעט סמויה, הפועלת כל הזמן, מוביל את האדם הזה להכנע טוטלית לרצונו מבלי שהוא יודע שהוא ניכנע לאובדנו (היריגוין מארי –פרנס, הטרדה נפשית, כתר הוצאה לאור, ירושלים[2002])" (ס' 25 לת/17).

התביעה שכנגד טענו התובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים"), בכתב התביעה שכנגד, כי כתב התביעה אוחז עשרות עמודים שכולם מלאי דיבה רעה ובהם, כי הנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") עברה שעבוד טוטלי אלימות והטרדה נפשית, סחיטה, שליטה וניצול; כי הנתבעים פעלו כנגדה תוך שימוש בשטיפת מוח, שיעבוד מנטאלי והפעלת לחצים פסיכולוגיים וקבוצתיים, כי הנתבעים הוציאו ממנה סכומי עתק בעורמה ובמרמה כאשר סכומים אלה נועדו לממן חיי פאר ורהב של הנתבעים; כי התובעת כתוצאה ממעשי הנתבעים עברה אונס נפשי; וכי הנתבעת 1 נהגה לספר כי היא אחת מחמשת הקיסרים של הפלנטה ומתקשרת עם מורים מחוץ לכדור הארץ.

גם טענת ההגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, עת התובעת טוענת כי פעלה מתוך הגנה על בתה השבויה בכת, נטענה כלאחר יד, שכן ניתנה לתובעת ההזדמנות לחקור את "בתה השבויה" במהלך הדיון אך היא בחרה שלא לעשות כן. לעניין טענת ההגנה מכוח סעיף 13(7) לחוק באשר לכתבה מ- 3.4.09, זו אינה יכולה לעמוד לתובעת שכן לא מדובר בפירסום מתוך פרוטוקול הדיון בביהמ"ש אלא של אי אמתות והכפשות משוללות רסן כלפי הנתבעים מתוך כתב התביעה שהוגש ע"י התובעת.

כב' הש' בייניש כתוארה אז ציינה ביחס לסעיף 1 במסגרת ע" א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו (2) 607, 616 (2002) כך: "ההגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת איפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת-סל רחבת הקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן – פרשת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ [1]), בעמ' 293; א' שנהר דיני לשון הרע [13], בעמ' 121; והשוו: Brazier, J. Murphy Street on Torts [16], at p. 439; P.F. Carter-Ruck, R. Walker, H.N.A. Starte On Libel and Slander [17], at pp. 37-39).

...

לפיכך, הבקשה לפיצול סעדים נדחית.

סוף דבר תביעת התובעת מתקבלת בחלקה.

תביעת הנתבעים נדחית במלואה.

המשיב הגיש נגד עתון הארץ, הוא המבקש 2 (להלן : "המבקש"), תביעת לשון הרע על סך 500,000 ₪, בגין דברים שפורסמו אודותיו במסגרת כתבה בעתון דה מרקר, היוצא לאור במסגרת הוצאת עתון הארץ.

במסגרת החסיונות היחסיים ניתן למנות את החיסיון לטובת ביטחון המדינה (סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות)); חיסיון לטובת הציבור (סעיף 45 לפקודת הראיות); החיסיון הרפואי (סעיף 49(א) לפקודת הראיות); חיסיון יחסי לקוח פסיכולוג או עובד סוצאלי (סעיפים 50, 50א לפקודת הראיות, בהתאמה).

...

תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכותרתה טענת חיסיון, קובעת: "הוגשה בקשה למתן צו למסירת שאלון, או לעיון במסמכים, ונטענה טענת חיסיון לגבי שאלה פלונית או מסמך פלוני, רשאי בית המשפט או הרשם שלא להיעתר לבקשה לענין אותה שאלה או אותו מסמך, ולשם כך רשאי הוא לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו;אין האמור בזה בא לגרוע מזכותה של המדינה לסרב להראות מסמך". זוהי תקנה המתייחסת לכלל החסיונות ואין כל סיבה לקבוע שאינה חלה על חיסיון עיתונאי.

מהמקובץ עולה אפוא שבית המשפט המחוזי רשאי היה לקבוע כי בית משפט השלום ישמע מחדש את הצדדים ויוכל לעיין או להאזין לכל ראיה על מנת להכריע אם היא חוסה בחיסיון בטרם ייתן את הכרעתו.

הבקשה נדחית.

על פי כתב התביעה, שהוגש ביום 03.10.06, ביום 08.06.06 פירסם המינהל הקהילתי, באמצעות בן חמו ולוי, במסגרת מוסף המינהל הקהילתי בעיתון "קול הצפון", הקרוי בשם "פסגתון" ואשר בו מתפרסמות פעילויות שונות שמציע המינהל הקהילתי לתושבי השכונה והמגיע לעשרות אלפים מהם, כתבת שטנה כנגד יעל וכנגד העתון שהיא עורכת, שכותרתה "קללת הפסגה גדר ההפרדה" על משקל "קול הפסגה" (להלן – הכתבה).

לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק הוא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, או דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". החוק קובע את התנאים והנסיבות בהן פירסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לנפגע מן הפירסום עילת תביעה בנזיקין.

למעלה מן הצורך ייאמר, כי גם אם יהא מי שיטען שבכל זאת מדובר בלשון הרע, בעיקר לנוכח הסיפא של הכתבה שבה משאיר המינהל הקהילתי לשיקול דעתם של התושבים ובעלי העסקים את יחסם לעיתון "קול הפסגה", עדיין עומדות למינהל הקהילתי, לבן חמו וללוי ההגנה לפי סעיף 15(6) לחוק, לפיה הפירסום היה ביקורת על פעולה שעשתה יעל בפומבי (הראיון ב"מעריב"), שבמסגרתה הובעה דיעה "על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה", כאמור בסיפא לסעיף 15(6) לחוק.

אשר לפירסום המפורט בסעיף 8(ג) לעיל, שבו הביעה יעל הגיגים פסיכולוגיים לגבי התמודדות נשים וגברים עם "אנרגיות בלתי מסופקות בתחום שבינו לבינה" – נראה שאדם סביר אשר קורא כתבה זו (וכזכור המבחן על פי החוק הוא מבחנו של האדם הסביר), לא היה מגיע למסקנה שיש בהגיגים אלה (ששוויים בעיני אינו רב שכן יעל איננה פסיכולוגית במקצועה), כדי להשפיל את בן חמו ולוי באופן אישי, ומדובר בתחושה סובייקטיבית בלבד, שאין די בה לצורך קביעה כי מדובר בלשון הרע לפי סעיף 1 לחוק.

...

עם זאת, כפי שכבר צויין לעיל, הואיל ומסקנתי היא שלנוכח תכליתו של החוק והאיזונים החוקתיים שבו, לא מדובר במקרה דנן בלשון הרע – הרי שאין צורך להגיע ל"משוכה" של ההגנות שעומדות למפרסם על פי החוק.

סוף דבר 27.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי דינן של התביעה ושל התביעה שכנגד להדחות.

התובע גורס כי טענות הנתבעת כלפיו הן עלילה שקרית, ועותר לחייבה בפצוי המירבי ללא הוכחת נזק בכוונה לפגוע הקבוע בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובסך הכול 1,224,000 ש"ח. לאחר שהוגש כתב התביעה ולפני שהוגש כתב ההגנה, הוגש נגד התובע כתב אישום חמור המייחס לו חמישה אישומים במעשי אינוס כלפי חמש נשים שונות, בארבעה מתוכם נטען שהוא החדיר סם מסוג לא ידוע לכוס המשקה של המתלוננות; בעקבות זאת המתלוננות חשו עירפול חושים; והתובע ביצע בהן מעשי אינוס בלא שביכולתן לתת הסכמה חופשית.

במקרה שם הנתבעים בתביעת לשון הרע בהליך האזרחי היו עיתונאים שסיקרו את הפרשה הפלילית כחלק מעבודתם העיתונאית.

קשיים פסיכולוגיים מתמשכים יכולים להתפתח לכדי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

...

ברם אם יינתן פסק דין מרשיע בהליך הפלילי, הוא ישמש ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו, ולא יתאפשר למורשע להביא ראיות לסתור אותו אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין (סעיפים 42א(א) ו-42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

האפשרות לחסוך את הכאב והפגיעה הנלווים לעדות של מי שעלול להימצא קורבן עברה זוכים, כאמור, לעיקר המשקל, ומטים את הכף בבירור לעכב הליכים בתביעה זו. מסקנה זו מתחזקת בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, כשהוגש נגד התובע כתב אישום חמור המייחס לו חמישה מעשי אינוס בחמש נשים שונות ובנסיבות דומות; כשהוא עצור עד תום ההליכים ושמו הטוב נפגע ממילא מעצם המיוחס לו; בהינתן שטענת "מעשים דומים" ו"עדות שיטה" נחזית להיות רלוונטית כאן, וזו תוכל להתברר כנדרש רק בהליך הפלילי; ובהינתן שהתביעה הוגשה סמוך מאוד להגשת כתב האישום, ובסכום גבוה במיוחד, עובדות הצובעות אותה בגוונים של תביעת השתקה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה נמחקת ללא תנאים להגשה מחודשת כפוף לאמור בהחלטה זו. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין ניהול ההליך עד כה בסך של 10,000 ש"ח. הסכום יחולט מתוך הערובה שהופקדה.

נטען כי הפסיכולוג המטפל במבקשת מציין כי הקושי הנפשי של המבקשת קשור להכפשות והאשמות שוא קשות שפורסמו זמן רב בכלי היתקשרות וגרמו למבקשת לנזק רב והדבר גורם לה ליאוש, חוסר אונים, חרדה והסתגרות והיא מוצפת זיכרונות מההתעללות המתמשכת שחוותה, מה שפוגע בשיקום מצבה הנפשי.

המשיב פירט ארוכות אודות הליכים אחרים שהתנהלו בין הצדדים – תביעת לשון הרע מטעם המבקשת וטען כי מדובר בתביעות השתקה כאשר המבקשת עצמה הפרה צו איסור פירסום שניתן שם. נטען כי תביעה זו תוקנה לפי החלטות שניתנו ולאחר מכן נמחקה לבקשת המבקשת שהגישה תביעה חדשה כנגד המשיב וצדדי ג' וגם הליך זה נמחק.

גם לא כל פירסום הפוגע בשמו הטוב או בשלוות חייו של אדם ולא כל סיקור עתונאי גם אם הם נכתבו באופן שאינו מחמיא, ביקורתי או נוקב, או עלולים לפגוע, בשם הטוב, או להכפיש או לעשות אדם ללעג ולקלס, ואפילו אם הם בגדר לשון הרע – יהיו בגדר "הטרדה מאיימת" ראו ה"ט 9757-07-22 ד"ר שרון אלרעי פרייס נ' יוספה טמיר ברק ואחרים, מיום 17.07.2022.

...

נפסק כי התרופה הטבעית לפגיעה בשם הטוב הוא סעד הפיצויים ולא על נקלה יאסור פרסום בשלב המקדמי – ולכן אין לאפשר "כביש עוקף" לדינים החלים על טענות שעניינן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 או חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, באמצעות שימוש בתובענה מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 למצוא דרך עוקפת שכזו.

על כן מסקנתי היא כי אין מדובר במקרה בו יש ליתן איסור גורף לפרסומים כעתירת המבקשת.

כאמור, המבקשת עצמה ממשיכה ומתראיינת לא אחת בנוגע לנסיבות שהן בבסיס הסכסוך כאן, אם בנוגע ליחסיה עם המשיב, ואם בנוגע לטענות בעניין פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל. לאור האמור התובענה נדחית.