תביעת לשון הרע של אריאל שרון נגד עיתון הארץ

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 13771-05-17 מאיר נ' גולדשטיין ואח' תיק חצוני: תיק עזר בפני כבוד השופט אריאל ברגנר התובע שרון מאיר נתבעים 1. בני גולדשטיין 2. מאיר בראל 3. אנדי שוורץ 4. חנה ורמוס 5. מילה קריגל 6. איתן בהיר 7. יצחק הראל פסק דין

פירסום המכתב היה בתום לב ללא כל כוונה לפגוע או להוציא לשון הרע כנגד התובע.

בסע' א 1 לכתב התביעה, מגדיר התובע את המסגרת הדיונית וטוען ללשון הרע לגבי האמירה שהפנה הנתבע 7 בה הוא מתאר את התובע כדלקמן: "אדם שאפילו עברית אינו יודע לכתוב כראוי" (להלן – "הפירסום").

המבחן לבחינת היות הדברים לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר (ראה ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח' פ"ד לא(2) 281; דיני לשון הרע אורי שנהר בעמ' 122).

...

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעים 1, 2, 4, 5, 7, מתקבלת חלקית.

התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 6 נדחית.

לסילוק מלא וסופי של התביעה אני מורה לנתבעים 1, 2, 4, 5, לשלם לתובע הסך של 8,000 ₪ ומורה לנתבע 7 לשלם לתובע הסך של 30,000 ₪.

]השופט י' עמית: עניינו של העירעור שבפנינו נסב על תביעת מקור כנגד עתונאי, בטענה שהעיתונאי הפר ההסכמות ביניהם ופעל ברשלנות שהביאה לחשיפת זהותו כמקור, על הנזקים שנגרמו לו עקב כך. רקע כללי הפרשה שלפנינו העסיקה את הציבור לפני כעשור, והורתה בפירסום בעתון "הארץ" כי משרד המשפטים ביקש לקיים חיקור דין לאיש העסקים הדרום-אפריקני סיריל קרן, בנוגע להעברת סכומי כסף מחשבונותיו לחשבון הבנק של גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל (להלן: פרשת סיריל קרן).

מנגד, ככל שהעיתונאי "משחרר" תכני מידע שהמקור העביר אליו, הוא מסתכן בחשיפת המקור ובתביעת נזיקין של המקור כנגדו (לחיסיון עתונאי בתביעות לשון הרע ראו נקדימון עמ' 266).

...

סוף דבר בית משפט קמא דחה את טענות המערערת להפרה של תנאים והסכמות בינה לבין קרא.

המשיבים לא כפרו בחובת הזהירות שלהם כלפי המערערת, אך בנסיבות המקרה ועל רקע התשתית העובדתית שהציב בית משפט קמא, מצאנו כי המשיבים לא התרשלו כלפי המערערת וכי אין קשר סיבתי משפטי בין הדרך בה פורסם החומר לבין חשיפתה של המערערת כמקור ההדלפה והנזק שנגרם לה עקב כך. עמדנו על המשותף ועל השונה בין הסוגיה של חסיון עיתונאי לבין הסוגיה נושא דיוננו.

הצבענו על הדילמות שעשויות להתעורר במקרה בו העברת המידע לעיתונאי פוגעת באינטרסים נוגדים, והותרנו בצריך עיון אם יש נסיבות בהן ראוי כי בית המשפט ימשוך את ידו מתביעות כגון דא. אשר על כן, הערעור נדחה, ובנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

השופט א' מצא: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא מ' טלגם), לפיו נדחתה תביעה בעילת פירסום לשון הרע, שהגיש המערער (מר אריאל שרון; להלן - שרון) נגד המשיבים, העיתונאי עוזי בנזימן (להלן - בנזימן) והוצאת העתון "הארץ" (להלן - "הארץ").

...

דברי בנזימן במאמרו וכן מיקומו של המאמר בעיתון, במסגרת טור פובליציסטי שבו התייחס הכותב גם לנושאים אחרים, מטים את הכף לעבר המסקנה כי מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדה.

מכיון שכך ומשנמצא שהפרסום נעשה בתום לב היה דין התביעה להדחות.

מסקנה זאת לא היתה דרושה להכרעה ושותף אני לביקורתו של חברי על כך. גם לפי השקפתי (ואני מקוה כי דברי לא ייראו כאמירת אגב מיותרת.

לטענתו, מעשי השחיתות המיוחסים להתנהלותה של עריית אשדוד, פורסמו בכלי תיקשורת בעלי תפוצה ארצית, ובהם העתונים היומיים "הארץ" ו"מעריב", כמו גם תכנית התחקירים "עובדה". על פי הנטען, הפרסומים האחרים לא גררו הגשת תביעות על פי חוק איסור לשון הרע, ומכאן ביקש גלילי להסיק ש"שתיקה" – כהודייה דמי .

שאלת הקף תחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע ביחס לפרסומים עיתונאיים, נדונה בעבר בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נגד עתון הארץ פד"י כ"ג (2) 87 (1969) (להלן – פרשת "הארץ" הראשונה).

בענין שנידון בע"א 323/98 אריאל שרון נ. עוזי בנזימן והוצאת עתון "הארץ" בע"מ פד"י נו (3), 245, נפסק, כי המבחן העקרי הוא "מבחן הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר או האדם הרגיל". עוד נפסק, כי על מנת לקבוע את משמעוו של פירסום בעיני האדם הסביר יש להביא בחשבון גם את הקשר הענייני שבו נאמרו או נכתבו הדברים מעוררי המחלוקת" (עמ' 262 – 263).

...

רק צרוף מקרים גרם לכך, שמי שנבחרה, ויתרה על התפקיד, ובסופו של דבר נבחרה מי שהיתה בעדיפות שניה – עו"ד חופית אוחנה, שלה אכן היתה קרבה משפחתית לעובדת זוטרה בגזברות העיריה.

גם הפרמטרים האחרים שאוזכרו בפסק דינו של השופט פוגלמן בפרשת סרן ר. תומכים במסקנה שהפרסום לא נבע ממילוי חובה חוקית, מוסרית או חברתית.

המשפט הראשון הוא משפט שהקורא הסביר אינו יכול שלא להבין אותו כמשפט של קביעת עובדה: "מתפרת המכרזים בעיריית אשדוד עובדת ללא הפסקה". למשפט הזה שהוא "הרציו" של הכתבה, הגרעין הקשה שלה, נסמכת "הבעת דעתו" של גלילי שמציע לקורא הסביר את המסקנה ש"נראה על פניו שכנראה יש כבר מועמד או מועמדת שהוא "מקורב" או "מקורבת"".

פסק-דין זה עניינו תביעה לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן – "החוק") שהגישה ח"כ זהבה גלאון (להלן-"גב' גלאון ") כנגד העיתונאי יואב יצחק, העיתון "מעריב" בו הוא מועסק, ויעקב ארז, עורך העתון.

(ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן פ"ד נו(3) 245).

טענה התובעת כי הפירסום לא עומד בתנאי שנקבע בהלכה הפסוקה, ולפיו: "אדם הנשען על 'הבעת עמדה בתום לב' חייב להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל פ"ד לא(2) 281).

השיקול הרלוונטי לענייננו שמובא על-ידי השופט מצא, הנו היות הפירסום מאמר פובליציסטי שנועד לבקר את תיפקודו של איש ציבור: "כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפירסום, לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב". דברים ברוח זו נאמרו גם על-ידי השופטת בייניש בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון פ"ד נו(2) 607 (להלן-עניין אפל), ומובאים אף על-ידי השופט מצא בעיניין שרון הנ"ל: "במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו, עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות הבאות: עד כמה עוסק הפירסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין צבורי, מהי התועלת שבפרסום, עד כמה הפירסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היו רלוונטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע...

...

סיכום: התוצאה היא כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב בגין הפרסום בכתבה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט והחזר שכר טירחת עורכי דין בסך 25,000 שקל בצירוף מע"מ. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.