תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי רופא בגין כתבה בעיתון

דיון והכרעה חלק א': התביעה נגד שירותי בריאות כללית ופרופ' דוידסון ניתוח ביטוי בראי חוק איסור לשון הרע – המסגרת הנורמאטיבית בתמצית בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר דיין אורבך, סז(1) 667, 704 (2014) (להלן: עניין דיין), עמד בית המשפט העליון על תכליתו של חוק איסור לשון הרע "... לספק מענה להיתנגשות הזכויות שנוצרת מקום שנעשה פירסום הכרוך בלשון הרע. החוק מבקש להבטיח את כבוד האדם ואת זכותו לשם טוב של הנפגע מן הפירסום. בה בעת, מבקש הוא להבטיח גם את הזכויות והאינטרסים הטמונים בפרסומים שונים, וזאת בדגש על חופש הביטוי וחופש העיתונות. דומה שאין צורך להכביר מילים על חשיבותם של הזכויות והאינטרסים הניצבים משני צידי המתרס, הן מבחינת הפרט הן מבחינת הציבור והמשטר הדמוקרטי" [עיין גם: ע"ע (ארצי) 46548-09-12 אבידן - פלאפון תיקשורת בע"מ (31.3.15) (להלן – ענין אבידן); ע"ע (ארצי ) 26198-07-13 ד"ר שוורץ - ד"ר אברמוביץ פס' 13 (30.4.15)].

הדברים יפים גם ביחס להגנת סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע, לפיו: "הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו המואשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור" כאמור, בכותרתן של הכתבות מתנוססות המילים "רופא מאשים רופא..." ולא בכדי.

כאמור, לגוף העניין צוין בתגובת הדוברות: "אנו שוללים מכל וכל את הטענות שמועלות על ידי ד"ר שחר לבנת בדבר הריגה או כל עבירה אחרת. התלונה האמורה הנה מופרכת לחלוטין". בנסיבות אלה, סבורות אנו כי נוצר כורח להציג לקורא הסביר, בצד זאת, את ההסבר לכך שרופא בכיר במלר"ד הגיש תלונה "מופרכת לחלוטין" (לשון התגובה) נגד מנהלו, מנקודת ראותו של בית החולים.

נחזור על סיפור המקרה, כפי שתואר בכתב התביעה ובהמשך בתצהירו של התובע [ס' 6 לתצהיר ד"ר לבנת]: "... באחת השבתות הגיע לטפול המחלקה חייל שהתייבש ממכת חום ובין הרופא המטפל לבין משפחתו של החייל נוצרה מריבה. פרופ' סוקניק מתאר שם, כי באחת השבתות הגיע לטפול המחלקה חייל שהתייבש ממכת חום ובין הרופא המטפל לבין משפחתו של החייל נוצרה מריבה. פרופ' סוקניק מספר שם, שמשנודע לו הדבר הוא הגיע באופן מידי למחלקה, ואז התברר לו כי לא הייתה למשפחה כל טענה כלפי הטיפול של המחלקה או הרופא, וכי המריבה עם בני המשפחה נוצרה אך בשל כך שהרופא לא איפשר לבני המשפחה להיות נוכחים בזמן ביקור הרופא, ליד מיטת חוליו של החייל. כפי שתואר שם, פרופ' סוקניק תמך בעמדת הרופא. הוא הסביר למשפחתו של החייל כי הרופא מחוייב בשמירה על סודיות רפואיות, וכי מאחר שבחדרו של החייל אושפזו שלושה חולים נוספים, אין זה מקובל להיות נוכחים בזמן ביקורו של הרופא. בצד זה סופר כי לאחר שבני המשפחה שמעו כי פרופ' סוקניק הגיע באופן מיוחד מתל אביב, הם נרגעו, ואפילו ציינו לשבח את הטיפול של אותו רופא. בסיום סיפור זה שלא כלל איזכור שמות ותאריכים, ציין פרופ' סוקניק כי ניתן היה למנוע את המריבה, אם הרופא היה מסביר את עצמו, מגלה יתר גמישות ומאפשר להוריו של החולה לשהות ליד מיטתו, כפי שהם נהגו בדרך כלל לעשות." ד"ר לבנת טוען בתביעתו, כי לשון הרע מצד ד"ר באומגרטן באה לידי ביטוי בייחוס הארוע המתואר לעיל אליו, כמי שהיה אותו רופא מתמחה המככב בסיפור הנ"ל, וכן בתוספת של ד"ר באומגרטן לפיה גם למחרת היום "... אני הייתי עדה לוויכוח חוזר עם המשפחה וגם שטפתי את שחר שטיפל טוב בחייל וגרוע בקשר עם המשפחה" [ס' 6-9 ונספח 1 לתצהיר ד"ר לבנת בהליך הנוסף].

...

לאחר שהערכנו את עדותה של ד"ר באומגרטן, אותה מצאנו כנה ואותנטית, לא נותר בליבנו ספק כי ד"ר באומגרטן כתבה לד"ר שוורצפוקס את הדברים בספונטניות מתוך הבנה שמדובר בשיחה אישית בין שני ידידים, שלא מתוך כוונה לפגוע ובתום לב מוחלט.

בהתחשב בכלל נסיבות הענין הרי שגם מטעם זה, של היות ההודעה בבחינת "זוטי דברים" יש לדחות את התביעה נגדה במלואה.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל, התביעות נדחות במלואן.

התובעים – עמותת רופאי השיניים הערבים וד"ר פחרי חסן, רופא שיניים במקצועו ויו"ר העמותה, (להלן: "התובעים") הגישו כנגד הנתבע, ד"ר נזאר עבדלה ותד, (להלן: "הנתבע") תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר עליו להמשיך ולהציג עצמו בתור פרופיסור לרפואת שיניים, באופן המטעה, לטענת התובעים, את ציבור הלקוחות ומעניק יתרון לא הוגן לנתבע על שאר רופאי השיניים בארץ.

חלופה נוספת הרלוואנטית לענייננו היא זו הקבועה בתקנה 3(א)(5), שעניינה "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים". לטענת התובעים, הפירסום בעניינינו נעשה על ידי הנתבע באנטרנט ובעתונות הכתובה, המופצים בכל מקום בארץ.

פסק הדין בעיניין יעקובוביץ' עסק בהפצת מאמרים המהוים לטענת התובעים שם, "לשון הרע, באמצעות האנטרנט". זהו המעשה בגינו הוגשה התביעה.

קביעתה זו כאמור, נקבעה באשר לתביעות לשון הרע בגין דברים שפורסמו באנטרנט והתבססה אף על הלכה קודמת בעיניין לשון הרע עקב כתבה בעתון, בה נקבע שהסמכות המקומית לידון בתביעת לשון הרע עקב כתבה בעתון היא במקום בו התפרסם העתון.

משכך נקבע על דרך ההקש, שכפי שבמקרה של פירסום בעתון בית משפט קנה סמכות אם הפירסום בבסיס התביעה הופץ גם במחוז שיפוטו, כך בית המשפט קונה סמכות לידון בתביעת לשון הרע באמצעות האנטרנט אם גם במקום מושבו בוצע הפירסום באנטרנט.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על העברתה של התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר לו הסמכות המקומית לדון בה. תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, שכותרתה "תובענה שאינה במקרקעין" קובעת את חלופות מקום השיפוט.

הנני דוחה טענתם זו. אמנם, ברע"א 530/12 שמחה יעקובוביץ נ' יוסף (ג'ו) אדוארד זיאס, 28/03/12 (להלן: "עניין יעקובוביץ") נפסק כי: "משפורסמו הדברים ברשת האינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבבסיס התביעה בוצע בכל מקום. המבקשים רשאים היו, על כן, להגיש תביעתם לכל מחוז שיפוט בארץ, ובכללו מחוז המרכז... כפי שבעניין קים – בית המשפט קונה סמכות משום שגם במחוז שיפוטו הופץ העיתון ובו הפרסום שבבסיס התביעה, כך גם בענייננו – בית המשפט במחוז קונה סמכות לדון בתביעה משום שגם במקום מושבו בוצע הפרסום באינטרנט". אולם, עניין יעקובוביץ אינו דומה לענייננו.

סבורני כי אין לראות בתביעה שבפניי כתביעה שנושאה המרכזי סב סביב פעילות מובהקת באינטרנט או בעיתונות הכתובה, ולכן אין לראות במעשה שבבסיס התביעה ככזה שבוצע בכל מקום ומקנה סמכות שיפוט בכל מקום.

במהלך הדיון המקדמי העלה ב"כ הנתבע טענות מקדמיות נוספות, שיש מקום לבררן, אולם מאחר והגעתי למסקנה שהסמכות המקומית נתונה לבית המשפט במחוז חיפה, אינני נדרש להן.

על יסוד כל האמור לעיל, ומכוח סמכותי על פי הוראות סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, אני מורה על העברת הדיון בתביעה אל בית המשפט המחוזי בחיפה, שלו הסמכות המקומית לדון בה. ניתנה היום, כ"ג תשרי תשע"ז, 25 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.

ההליך הקודם: התביעה הקודמת בת.א. 3359/07 בעילה של לשון הרע בגין הפרסומים, הוגשה נגד ידיעות תיקשורת בע"מ ומעריב הוצאות מודיעין בע"מ ושניים אחרים, נדחתה בפסק דין שניתן ביום 17.1.11 ע"י כב' השופט שחם (נספח ג' לכתב התביעה, להלן-"פסק הדין הקודם").

בה בעת נקבע כי עומדת לנתבעים הגנה מכוח סעיף 13 (11) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן-"החוק") משאושר תוכנם של הפרסומים על ידי המישטרה, גם אם מקור הידיעה אינו ממנה (פסקות 20,21 לפסק הדין הקודם) .

"אנחנו לא כותבים כתבה ואז מאשרים אצל הדובר, אנחנו מתקשרים ומבקשים אישור. אני לא מקריא (צ"ל- מקריאה, מ.ל.) כתבה, כתבה נכתבת רק בישורת האחרונה". לדבריה, בדבריה בתצהירה שהוגש במסגרת התביעה הקודמת על 'הקראת פרטי הכתבה מילה במילה' לשגיא, (סעיף 11) היא התכוונה כי היא מסרה לשגיא על פרטי התאונה והתובע כפי ששמעה עליהם ואילו הכתבה לא הוקראה לו מילה במילה כפי שנאמר בתצהירה (עמ' 19 שורות 3-11).

גם אם נכונה טענת התובע, לפיה אין הרופא מוסמך להורות לו על האיסור מנהיגה, מקום בו הוכח בעיניינו כי מפקדו , גם הוא, הורה לו על האיסור באופן שאינו משתמע לשתי פנים, קמה לנתבעת הגנת "אמת בפירסום" בנוגע למידע שהועבר על ידה על ידי הדוברות.

"אחת הפונקציות החשובות של כלי התיקשורת השונים היא חשיפתם של אירועים ועובדות שאינם גלויים לעיני כל ואשר מצריכים לעיתים עבודת תחקיר. פרסומים מסוג זה מסתמכים לא פעם על מקורות שאינם פומביים או רישמיים ועשויה להיות בהם תועלת ייחודית לשיח הצבורי. זהו פועלה של העיתונות החוקרת" (דנ"א דיין, פסקה 53), והנתבעת, באמצעות הדוברות במענה שלה לשאילתא, מאפשרת בדין את הגילוי לציבור העשוי להביא לטפול משפטי, מוסרי או אתי על ידי הרשות המוסמכת כמו גם לצורך גיבוש עמדות בציבור.

...

לפיכך אני קובעת כי יש בפרסומים משום לשון הרע.

סוף דבר, קמו לנתבעת הגנות לפי החוק בגין פרסומיה שנעשו במענה לשאילתא שהופנתה אליה, ודין התביעה להידחות.

במסגרת הכתבה פורסמה תגובת הנתבעים, כדלקמן (להלן – הפירסום או התגובה): "אנו שוללים מכל וכל את הטענות שמועלות על ידי ד"ר שחר לבנת בדבר חריגה או כל עבירה אחרת. התלונה האמורה הנה מופרכת לחלוטין. צר לנו כי ד"ר לבנת ממשיך ומנהל בשנים האחרונות מאבקים אישיים כנגד מנהליו השונים במיון ביה"ח ובכלל זה כנגד המנהל הנוכחי. תלונות הוגשו נגדו על ידי צוות העובדים ועל ידי מטופלים. היתנהגות זו נבדקת לקראת הליך בירור משמעתי. ד"ר לבנת הצהיר פעמים רבות כי בכוונתו "לטפל" במנהל שלו כי לא יהיה לו "זמן לנשום" וכי הוא "יסלק אותו כפי שהוא סילק את קודמיו. הוא הצהיר כי מקליט את עובדי ורופאי המיון לרבות מנהל המיון, איים כי הוא מצלם ומקליט בכל מקום "ושיש לו צוות שלם שעובד על זה". לטענת התובע הנתבע היה שותף מלא להכנת תגובת הנתבעים וניסוחה ואחראי אף להעברתה לאמצעי התיקשורת.

יצוין להשלמת התמונה כי הדיון בתביעה זו אוחד עם הדיון בתביעת סע"ש 55990-03-18, אשר הוגשה על סך 140,00 ₪ נגד הנתבעת 3 בעילת לשון הרע.

עוד נטען על ידי הנתבעים כי מדובר בדרישה שהיא בבחינת דיג אסור שכן אין במסמכים אלה כדי להוכיח את יסודות העוולה של לשון הרע ופגיעה בפרטיות וככל שהם עשויים להיות רלבאנטיים הרי שהרלבנטיות היא רק לצורך טענות ההגנה, והנטל בענין זה ממילא על הנתבעים.

כאמור, עסקינן בתביעה בעילת לשון הרע בשל תגובה שפורסמה בכתבה עיתונאית.

...

בנוגע לחובת הקטנת הנזק – בשלב זה ונוכח עיתוי הגשת הבקשה לא מצאתי מקום להיעתר לה. סלולה בפני הנתבעים הדרך לחקור את התובע בהקשר זה בחקירה נגדית.

ברע"א 6715/05‏ מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' איזנברג (1.11.05) נפסק שיש להיזהר מפני הפיכת השלב המקדמי של גילוי המסמכים לשלב ההוכחות, ולכן גם כאשר הצהרת בעל דין במסגרת הליך גילוי מסמכים מעוררת, על פניו, פליאה, יש להתמודד עם פליאה זו באמצעות כלים דיוניים מתאימים: "...במקום אחר עמדתי על כך שהשלב המקדמי של גילוי מסמכים אינו יכול להיות תחליף לשלב ההוכחות... הגם שלעתים טענת בעל דין כי אין בידיו מסמך מסוים עשויה לעורר פליאה, סבורני כי בשלב הגילוי אין מקום לדון, דרך כלל, בשאלה בדבר עצם קיומם של המסמכים. זאת ועוד, יש לזכור כי חיוב בעל דין במשפט אזרחי לגלות מסמכים, חרף הכחשותיו השונות כי הם לא קיימים בידיו, עלול להעמידו בפני הסיכון כי תביעתו תימחק (אם הוא התובע) או יימחק כתב הגנתו (אם מדובר בנתבע; תקנה 122 לתקנות)... כמו כן, ייתכן כי קביעה שבעל הדין הסתיר מסמך כלשהו או לא שמר מסמך שהיה עליו להחזיק בו, תשליך באופן שלילי על עניינו מבחינה ראייתית. אפשרות אחרת היא שבית המשפט יקבע שאותו בעל דין גרם נזק ראייתי לצד האחר... עם זאת נעיר כי כאשר ברור שבעל דין אינו דובר אמת באומרו כי מסמך כלשהו אינו בידיו או בשליטתו, או אז איני רואה כל מניעה כי בית המשפט יחייבו לגלות את המסמך המדובר בהליך של גילוי. מן החומר המונח בפניי שוכנעתי כי אין עסקינן במקרה שבו בעל הדין מחזיק במסמך כלשהו ומסתירו במכוון". (ברוח דומה פסק בית הדין הארצי בבר"ע 39917-09-20 פלונית נגד חברה אלמונית (10.12.20)).

מהטעמים המפורטים נדחית גם בקשת הנתבעים לגילוי מסמכים ספציפיים.

לאחר כשלוש שנים מהגשת כתב האישום ניתן פסק דין המזכה את התובע מהאישומים בו. הסעדים הנדרשים: התובע עתר לשלושה סעדים הבאים: (1) לחייב את הנתבעים בפירסום היתנצלות פומבית בעתון "ידיעות אחרונות", בו פורסמה הכתבה בהקף ובתוכן מספק לעיני כל. (2) לחייב את הנתבעים לפירסום היתנצלות בעתון מקומי באיזור הדרום שם מתגורר התובע יחד עם משפחתו.

פרקליטיו של סעדיה, עוה"ד עמיקם הדר וחדוה שפירא:" מדובר במקרה חמור ביותר של זיוף והונאה. רופא רשם ללא בדיקת החולה ממצאים על סמך אמירה של אח של המתלונן שהתחזה לו. הרופא וקופת- החולים כשלו ונפלו בפח שטמן להם האח." תגובת כללית שירותי בריאות:" לכללית אין כל צד ומעורבות למקרה. מדובר בסכסוך משפטי- משפחתי שבמהלכו הוטעה הרופא ביודעין ובמתכוון על ידי אחד האחים המעורבים". מי ומי בהליך – בעלי הדין ושני העדים שנשמעו התובע הציג עצמו כמי שניפגע בתביעה זו בשל פירסום כתבה העוסקת בלשון הרע כלפיו.

בענייננו, הפירסום מהוה דיווח נכון והוגן על חקירה פלילית שהתנהלה באותה העת בעיניינו של התובע (1) סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה במקרי פירסום בהם קיימת חובה חוקית, מוסרית או חברתית לערוך את הפירסום, וכלשון הסעיף - "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". דיווח עתונאי כשלעצמו מקיים חובה "מוסרית או חברתית". התיקשורת בכלל, והעיתונאות הכתובה במסגרתה, מקיימים את חובתן כאשר הם מעבירים לידיעת הציבור דיווחים וידיעות, בין היתר גם אודות היתנהלות דומה לזו שהובאה בכתבה.

...

סוף דבר (1) הפרסום בעיתון הוא אכן פרסום מכפיש ואולם לנתבעים קמה הגנה מכח הדין.

(2) בנסיבות אלה, ולאור ההגנה שקמה לנתבעים - התביעה נדחית.

סוף דבר – התביעה נדחית ללא צו להוצאות.