תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי ראש לשכת עורכי הדין

עוד מהוים לשון הרע לטענת התובע דברים נוספים שנכתבו בכתב התביעה של הנתבעת לשכר טירחה שצורף לתלונתה ללישכת עורכי הדין, לפיהם "...שמונע ממנו לשלם את מיסיו ולחדש את רישיון עריכת הדין שלו"; ולפיהם בעקבות ההסכם בין התובע לבין הנתבעת, נכנסה הנתבעת מייד לבקר עצור שהיה מיוצג בידי התובע בכלא קישון, כאשר התובע היה מנוע מלהכנס בעצמו והוא נותר להמתין לה מחוץ לכותלי הכלא.

התובע טען כי בכך שהנתבעת דאגה לציין בהדגשה כי חברתה עוה"ד תמי אולמן הגישה בשמה את תביעת שכר הטירחה, הציגה אותו הנתבעת כמי שצריך להגיש נגדו תביעה על ידי ראש לישכת עורכי הדין בחיפה כדי לזכות בסוף יום בשכר הראוי והמובטח, ובכך הציגה אותו כאדם נצלן, בלתי הגון, רמאי ועוד כלפי עמיתיו עורכי הדין.

...

סיום התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד, כמפורט לעיל.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 15,000 ₪.

כן תשלם הנתבעת לתובע בגין אגרה סך של 375 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום 2.9.2018 ועד לפרעון בפועל.

רקע: המערער הנו עורך דין, בעל משרד עורכי דין בחיפה, המשמש גם סגן ראש לישכת עורכי הדין בישראל, נשיא ויו"ר ההנהלה וחבר הנאמנים של המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל – חיפה (להלן: "המכללה"), חבר בחבר הנאמנים של המכללה האקדמית נתניה ונושא בתפקידים צבוריים נוספים.

כן הפנה בית המשפט קמא למוצגים נוספים מהם עולה מעורבות ניכרת של המערער בהחלטה להגיש את התביעה הכספית כנגד החשב, תוך שהוא מפנה למוצגים שונים, ובכללם ההחלטה שהתקבלה על הגשת התביעה (מוצג נ/9); תוכן התביעה עצמה (מוצג נ/3); העובדה שהמערער הגיש באופן אישי תביעת לשון הרע יחד עם המכללה כנגד המשיבים ואחרים (מוצג נ/7); וכתב ההגנה בתביעה שכנגד שהגיש החשב כנגד המערער במסגרת ההליך שנידון בבית המשפט המחוזי בנצרת, שם הודה המערער כי כל חטאו הוא בכך שמנע והפסיק את הבזבוז והמעילה בכספיה של המכללה.

ואולם, הפסד במשפט אין די בו כדי להקים עילה, לפי חוק איסור לשון הרע, וזאת, בין אם הפירסום עוסק בבעל הדין שהפסיד בהליך, ובין אם הפירסום עוסק בעורך הדין שייצג את בעל הדין בהליך.

המערער בעצמו שלח מסרים לתקשורת בעיניין התביעה שניהלה המכללה כנגד החשב, ומכאן שאף הוא סבר שיש בפירסום עניין לציבור; אלא שהמערער טוען כי אין בפירסום אמת משום שהתביעה לא הוגשה על ידו, אלא על ידי המכללה שבראשה הוא עומד, וכי הוא עצמו לא ייצג בתביעה ולא ניהל אותה.

על ידי דיווח נכון והוגן של האמור בכתב ההגנה, למשל, יזכה הוא בחסינות בפני תביעת לשון הרע, חסינות שלא היה זוכה לה אלו פירסם את הדברים שבכתב הטענות לא כדיווח בהליך משפטי.

...

אולם, אם נעשה שימוש בפרפראזה של כב' השופט חשין בעניין פלוס, הנסמכת על המשפט האנגלי, לא שוכנעתי כי במקרה שבפנינו "הסם שכנגד" בגוף הכתבה, ביטל את השפעת הארס.

סיכומו של דבר, המשיבים לא בחרו בכותרת המשקפת באופן הגון, נאמן וראוי את הדברים שנאמרו, ולכן אני קובעת כי הפרסום אינו פרסום מותר, כהגדרתו בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

בנסיבות המקרה שבפנינו, סבורני כי הנזק שנגרם למערער אינו על הצד הגבוה.

לא נתקבלה החלטה/הסמיכה המאפשרת את הגשת התביעה על ידי המבקשת ועל כן נטען כי זו הוגשה בחוסר סמכות והרשאה.

כפי שפורט לעיל המשיב טען ובהרחבה כי ככל ויש בידי המבקשת עילת תביעה הרי מקומה בהגשת תובענה על פי הוראות חוק איסור לשון הרע, וכי התביעה כפי שהוגשה מהוה עקיפה של הוראות חוק זה. בפסיקה נקבע, כי ככלל, שעה שעילת התביעה מסתמכת על פירסום המהוה, לפי הטענה, לשון הרע, אין לאפשר עקיפת ההגנות והמנגנונים הקבועים בחוק איסור לשון הרע בדרך של הגשת תביעה חלופית בעילות אחרות [ראו רע"א 7205/16 שוורץ נ' צולר (9.4.2017); ת"א (מר) 20528-01-12 הרפז נ' מרחב (מ.נ.פ) בע"מ (פורסם במאגרים,27.4.2012); תא (רשלצ) 793/08 הורוביץ נ' בן דוד (פורסם במאגרים, 18.10.2009); ת"א (תא) 154999-09 פלוני נ' אלמונית (פורסם במאגרים, 11.8.2011)].

אכן, בענין חיר נ' גיל הופנה (בדעת הרוב) הנפגע לשיטתו להליכי משמעת בלישכת עורכי הדין, אך זו מאטריה שונה של דין משמעתי, לא מאטריה של נזיקין או גדר ממוני אחר, ואין הנידון דומה לראיה.

הכספים אמורים להיות מושקעים על ידי החברה על מנת להוביל לצמיחתה, הנזק אינו בהיעדר הכספים, הנזק הנו באי הצמיחה, בכך שנמנעה ממנה היכולת להגדיל את הקף פעילותה, ובעניין זה ביהמ"ש לא קיבל כל כימות של הנזק, או פירוט, או חוות דעת, או תשתית ראייתית אחרת שממנה ניתן יהיה לגזור את סכום הנזק בגין ראש נזק זה, להבדיל מהנזק הישיר של ההוצאות שהוצאו לשוא.

...

החלטתי ניתנת לאחר שהצדדים טענו סיכומיהם בעל פה. טענות הצדדים: טענות המבקשת; לטענת המבקש, יש להטיל עיקול על הנכסים המפורטים בבקשה מהטעמים שלהלן: בגין מעשיו הפסולים של המשיב, נגרמו למבקשת נזקים בשווי של עשרות מיליוני ₪ בצורת ירידת שווי החברה (שלהערכת חתם ההנפקה עולה לכדי 40 מליון ₪ אותם יכולה הייתה המבקשת לגייס עם השלמת הנפקת החברה, לפי שווי חברה של מעל ל-150 מליון ₪), פגיעה במוניטין המבקשת ובעסקיה, פגיעה ביכולתה לגייס הון ממשקיעים ומשכך לא יכולה החברה להקטין את נזקיה או לממן ציוד חומרה, פגיעה בהמשך צמיחת החברה, הוצאות ההנפקה אשר הוצאו לשווא.

לאור האמור אני קובעת כי יש מקום להורות על הטלת עיקול על מניות המשיב עד לגובה הסכום של 900,000 ₪.

בהינתן התוצאה אני סבורה כי אין מקום להורות על צו להוצאות.

למען הסר ספק החלטתי ניתנת בכובעי כרשמת.

ביום 23.11.21 הגיש המבקש את כתב הגנתו לכתב התביעה שכנגד, במסגרתו טען בין היתר, כי התביעה העיקרית עניינה בעילה נזיקית של לשון הרע, בעוד שהתביעה שכנגד מתייחסת למערכת היחסים הנובעת מהסכם שתוף שנחתם בין הצדדים ואינה עוסקת כלל בלשון רע. עוד טען המבקש, כי המשיב מתייחס לצדדים נוספים שאין להם חלק בתביעת לשון הרע.

בהיעדר הסכמה בדבר זהות הבורר, בתוך 14 ימים מיום שבקש צד לפנות לבוררות בעיניין כלשהו, יקבע הדבר על ידי ראש לישכת עורכי הדין" על כן, ומשנתגלעו סכסוכים בין הצדדים אשר נדונים כיום בפני כבוד הבוררת רייך, יש להחיל את סעיף 5(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הקובע כדלקמן: "הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות ובקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובילבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך". אכן, סעיף 32 להסכם השותפות מסדיר באופן ברור את המותב שידון בסכסוכים הנובעים מהסכם השותפות, ודומה כי על כך אין מחלוקת.

...

סוף דבר בהינתן כי לא קיימת מגבלה בהגשת כתב התביעה שכנגד בשל אי זהות הצדדים, או היעדר זהות הנסיבות והעילות ביחס לתביעה העיקרית; ובהינתן שהליך הבוררות אינו חל בענייננו, ולמצער באותה המידה שאינו חל ביחס לתביעה העיקרית, מצאתי לדחות את עתירת המבקש למחיקת התביעה שכנגד, לעיכוב הליכים בה או למחיקת סעיפים 10-39 וסעיפים 58-74.

הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין ונוכח דחיית בקשת המבקש במלואה אני מורה למבקש לשאת בהוצאות המשיב בגין הבקשה בסך של 1,500 ₪.

זה לשונה: "חילוקי דיעות בין הצדדים שיתגלעו בקשר להסכם זה או לביצועו יתבררו בפני בורר אשר ימונה על-ידי המוסד לבוררות של לישכת עורכי-הדין בישראל". לטענת הנתבע, אין לאכוף את תניית הבוררות משום שהמוסד לבוררות בלישכת עורכי-הדין (להלן המוסד לבוררות) ניסגר.

אין מניעה כי משחדל המוסד לבוררות להתקיים, ימונה הבורר על-ידי יושב ראש ועד מחוז מרכז בלישכת עורכי-דין, בשים לב לכך שבהסכם קבעו הצדדים כי "[...] מקום מושבו של הבורר שימונה יהיה במחוז מרכז בלבד" [סע' 59].

בגדרי סמכותי על-פי סע' 8(א) בחוק הבוררות, ובאופן שתואם את תוכן ההסכם וכוונתו מזה ואת ההלכה החלה בכגון דא מזה, אני מורה כי זהות הבורר שידון בתביעה שכנגד תקבע בידי יושב ראש ועד מחוז מרכז בלישכת עורכי-דין; מקום מושבו של הבורר שימונה יהיה במחוז מרכז.

הנתבע העלה טענות על-אודות החשיבות הציבורית-הצרכנית של טענותיו אך ורק בכתב-ההגנה שהגיש במענה לתביעת התובעת שיסודה בעילת פירסום לשון הרע [למשל, בסע' 12 ו-30].

בעל-דין שיבקש להיתנגד לצרוף מיסמך לתצהירי הצד האחר משום שלא הוגש על-ידי עורכו יגיש הודעה עד יום 14.9.2021.

...

עיון מדוקדק בכתב-התביעה שכנגד מוליך למסקנה כי בסופו של יום, מדובר בתביעת אכיפה של הסכם ופיצוי בגין הפרתו.

אני מורה על עיכוב ההליכים בתביעה שכנגד לפי סעיף 5(א) בחוק הבוררות.

הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך שלושים יום מן המועד בו תומצא לו ההחלטה.