תביעת לשון הרע על סך 150,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע

בפני תביעה כספית על סך 150,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק").

...

לאור האמור, ועל אף שמדובר בפרסומים שתקופת חייהם הייתה קצרה ובסבירות גבוהה הוסרו לאחר כשעה מאז פורסם הפוסט הראשון, ומשך החשיפה הקצר המשוער, סבורני כי התובעת נפגעה מעצם הפרסום ועל כך היא זכאית לפיצוי.

בחינת מכלול הנסיבות במקרה דנן מובילה למסקנה כי הנתבעת זכאית ליהנות מהקלה.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

תביעת המשיבה בבית משפט השלום המשיבה שסברה כי הפעולות כנגדה נעשו שלא כדין, וכי העיקול שהוטל על חשבונה, מהוה הוצאת לשון הרע שגרמה לה לבושה בבנק ובקרב כל מכריה, עד כי נאלצה לצאת מביתה בלווי בעלה, היא תבעה מהמערערת פיצויים בסך 150,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") לפי חוק הגנת הפרטיות ולפי חוק החוזים תרופות בשל הפרת חוזה.

לאחר שבחן את רכיבי הנזק, ובכלל זה את העובדה שבמשך שנה ושלושה חודשים היה חשבון הבנק שלה מעוקל והמשיבה לא יכלה לעשות שימוש בכסף שהיה בחשבונה בתקופה זו (1,500 ₪) ובנוסף אמד את עוגמת הנפש שנגרמה למשיבה כתוצאה מהעיקול, קבע בית המשפט שהפיצוי הראוי בנסיבות העניין יעמוד על סך של 30,000 ₪ ולפיכך היא חויבה בסכום זה בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

...

משהגיע בית המשפט למסקנה האמורה, השאלה שנותרה לדיון הייתה האם המערער פעל בסבירות וללא רשלנות כאשר פעל נגד המשיבה.

דיון והכרעה אני סבור כי לא היה מקום להגיש ערעור זה. במקרה דנן, מדובר במסכת אירועים, שמצביעה על רשלנות רבתית, אדישות וחוסר רגישות מצד המערערת, לנזקיה ולפגיעות אותן ספגה המשיבה, במשך שנים רבות, עקב פעולות בלתי מוצדקות ולא מבוססות, שננקטו נגדה, ע"י המערערת, מכח הסמכות שניתנה לה, לבצע פעולות גביה לפי פקודת המיסים גביה.

אני סבור כי בנסיבות העניין בית המשפט קמא, עשה חסד עם המערערת כשחייב אותה לשלם פיצויים למשיבה רק בסכום שפסק.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪.

התובעים דורשים פיצוי בסך 150,000 ₪, לפי סעיף 7 א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

כב' השופט י' עמית, התוה בפסק הדין בעיניין ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, מיום 08.02.2012), תרשים זרימה לשם בחינת תביעה המוגשת בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע: "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם ניכנס הפירסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להדחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפירסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפירסום ועניין צבורי. אם הפירסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפירסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפירסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". 35.

מציין המחבר א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997): "פירסום יכול להיות עילה להליך על-פי חוק איסור לשון הרע, רק אם הוא מייחס לשון הרע לאדם מסוים או לאנשים מסוימים ... כאשר לא ניתן ללמוד מהפרסום מהי זהות המושמץ, לא ניתן יהיה להגיש תביעה או כתב אישום בגין אותו פירסום ... בתביעה אזרחית או בקובלנה אין די בכך שהפירסום מייחס לשון הרע לאדם מסוים, ועל התובע או הקובל להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו. ... המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפירסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפירסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפירסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפירסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפירסום בצורה משובשת או חלקית.

...

לכן, אני מקבלת את התביעה ביחס לעילת הגזל וקובעת כי על התובעים להשיב לנתבעות 1-2 את שווי הברזל שנלקח.

לפיכך, אני קובעת שעל התובעים לשלם לנתבעות 1-2 420 ₪ ומע"מ בגין הברזל.

לסיכום האמור עד כה, אני מקבלת את התביעה שכנגד, בעילת לשון הרע באשר לפרסום המכתב ששלחו התובעים לנתבעות ובעילת הגזל.

תאריך הישיבה: ז' בסיון התשפ"ב (6.6.2022) בשם המערער: עו"ד יהונתן יוסף קלינגר בשם המשיב 1: עו"ד צבי זינגר ][]פסק-דין ][]השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 5.5.2020, בת"א 13358-01-17 (השופט מ' בר-עם), שבו התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב, והמערער חוייב לשלם לו פיצוי כספי בסך של 150,000 ₪.

התביעה בבית המשפט המחוזי לאחר סיום ההליך הפלילי, הגיש אלון את התביעה מושא העירעור, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) נגד ברק, ונגד גופי התיקשורת שלטענתו עשו לפירסום השיר ברבים.

...

"מכל המקובץ עולה ש[ברק] לא הוכיח כי [אלון] ביצע את המעשים הפסולים להם טען בפרסום; לא הצליח להוכיח את הבסיס לתכונות הגנאי שהטיח [באלון] ואת הבסיס להטלת הדופי בו – והוא אף רחוק מכך". כך דחה בית המשפט המחוזי גם את טענותיו של ברק להגנת תום הלב.

לטענתו, "חסד עשה בית המשפט [המחוזי] עם [ברק], על שחייבו בסכום נמוך בהרבה, מזה שהיה בו אולי להקל במשהו על הסבל הנורא, שסבלו המשיב ובני משפחתו, על לא עוול בכפם, על כך ש[אלון] פשוט עשה את עבודתו, כפי שנדרש ומצופה ממנו. לטעמנו, לאור כל מה שהוכח בבית משפט קמא, ראוי היה להשית על [ברק] חיוב גדול בהרבה לרבות כזה, שיכלול בחובו פיצויים עונשיים". משכך, הרי שמקל וחומר – אין מקום לקבל את הערעור, ולהפחית מגובה הפיצויים שנפסקו.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, ולאחר ששבתי לעיין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובנימוקיו, החלטתי כי נכון יהיה לאמץ אותו ככתבו וכלשונו – בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

מבוא תביעת לשון הרע על סך 150,000 ש"ח בגין פרסומים ברשת "פייסבוק". התובע הוא עורך דין.

" סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע: "פירסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית..." הפרסומים נושא התביעה הפירסום הראשון פורסם באמצעות פרופיל משתמש של מר רונן ארליך כתגובה לרשומה (פוסט) בה פירסם התובע את שירותיו.

...

לאור המקובץ, פרסומיה של הנתבעת אינם חוסים תחת הגנת תום הלב.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע את מחצית אגרת בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה, ובצירוף שכר טרחת עורך דין בסך של 7,500 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.