תביעת לשון הרע על בסיס פרסום מתועד

הנתבע מדגיש כי בשום פנים ואופן לא אמר את הדברים המיוחסים לו בכתב התביעה, ולא אמר דבר שיש בו כדי להוות לשון הרע על התובע.

משמעותו נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם על בסיס מכלול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפירסום (ע"א 751/10 דיין אורבך נ' פלוני, פסקות 84-83 לחוות הדעת של המשנה לנשיאה א' ריבלין (8.2.2012)).

השאלה אם יש להכיר בגידוף או עלבון כלשון הרע מוכרעת על סמך מכלול נסיבות העניין ומצריכה לאזן בין כמה שיקולים מתחרים: "מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהוים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תיגרום עוד לפגיעה ממשית" (אורי שנהר דיני לשון הרע 132 (1997)).

כנסיבות לקולה ניתן להצביע על אלו: מדובר בפירסום חד פעמי שנעשה בעל פה; נחשפו אליו מספר מוגבל ולא גדול של אנשים; לנוכח הזכרון האנושי הקצר והעובדה שאין מדובר בפירסום מתועד בכתב, יש להניח שהוא נשכח יחסית מהר ולא הותיר חותם על מי שנחשפו אליו; התובע לא הצביע על נזק קונקריטי שניגרם לו זולת אי הנעימות שספג ברגע הפירסום וזמן מה לאחר מכן; הוא אף לא טען שהפירסום הסב לו עגמת נפש ניכרת או שליווה אותו תקופה ארוכה.

...

על רקע מכלול שיקולים אלה, אני סבור כי פיצוי בסך של 12,500 ש"ח הוא סביר (למחקרים אמפיריים בדבר שיעורי הפיצויים שנפסקים בתביעות לשון הרע ראו יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב 205 (התשס"ב); תמר גדרון, רועי אילוז ורועי ריינזילבר "הפיצויים בלשון הרע – תמונת מצב אמפירית" משפטים מג 453 (התשע"ג)).

לבסוף, לא ראיתי להורות לנתבע לפרסם התנצלות, הן משום שמדובר בסעד שאינו אפקטיבי בחלוף זמן כה רב ולנוכח אופי הפרסום, הן משום שספק אם בית משפט זה מוסמך ליתן צו עשה מסוג זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע סך של 12,500 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך של 2,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

התובע מבהיר בבקשתו כי הסירטון המלא והבלתי ערוך, המתעד ברצף את כלל היתרחשות האירועים נשוא התביעה, אינו קיים עוד.

ראה בעיניין זה ע"א 10281/03‏ אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (12.12.06), שם נקבע: "שני יסודות מצטברים נדרשים אם כן להוכחתה של ההגנה: אמתות תוכן הפירסום וקיומו של עניין צבורי בפירסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 216. להלן: שנהר). שני היסודות המכוננים את ההגנה יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן כאמור בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס צבורי בפירסומם. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון צבורי בנושא בו עוסק הפירסום, על בסיס עובדות נכונות (עניין קראוס, עמ' 39)." אשר להגנת תום הלב הרי שסע' 15 לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

" בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו (2) 141 (1981) הבהיר כב' השופט ברק (כתוארו אז) בעיניין סעיף 15 (8) לחוק: "בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המישטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15 (8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפירסום.

...

מכל האמור לעיל עולה, כי גם עוולת הרשלנות על כל רכיבה לא הוכחה.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה בגין עוולת לשון הרע ובגין עוולת הרשלנות.

לאור דחיית התביעה והסכום שנתבע במסגרתה, ובשים לב להתנהלות התובע במסגרת ניהול ההליכים כמפורט בהרחבה לעיל , הנני מורה כי התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, המהווים סך של 17,550 ₪.

בהחלטתו מיום 8.9.2016, דחה בית המשפט את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני בקובעו כי אין בסיס משפטי למתן הצוו וכי אין למנוע את פירסום הכתבה "על בסיס דברים שאולי יתבררו בעתיד". בית המשפט הוסיף וקבע כי עד עתה לא הביאו המבקשים כל ראיה לביסוס טענותיהם נגד האמור בתחקיר וממילא, כך צוין, ככל שתפורסם הכתבה ראוי שיצוין כי הם מכחישים את המיוחס להם בה. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי רשם לפניו את דבריו של שלמור כי ככל שהמבקשים ימציאו לידיו חומרים טרם פירסום הכתבה, הוא יבחן אותם בנפש חפצה ויתן להם את המשקל הראוי.

עוד נפסק כי על המבקש צו למניעת פירסום מוטל נטל ממשי להוכחת סכויי תביעתו ועליו להוכיח "לא רק שהוא בעל סיכוים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה כל טענת הגנה של ממש" (עניין רשת, בעמ' 318).

שנית, שלמור הצהיר בבית המשפט המחוזי (מב/ה) כי במסגרת עריכת הכתבה הקפיד להסתמך על מקורות מהימנים ותעוד מזמן אמת.

...

ביום 27.7.2016 פנה שלמור אל המבקש 1 והודיע לו כי בכוונת חדשות 2 לפרסם את התחקיר ויום לאחר מכן הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על שידור הכתבה עד להכרעה בתביעה העיקרית אשר תוגש, כך נטען, תוך 7 ימים "ממועד הגשת בקשה זו". בית המשפט נעתר לבקשה עוד באותו יום וקבע מועד לדיון בה. במהלך הדיון שהתקיים ביום 6.9.2016 הסכימה חדשות 2 להצעת בית המשפט והעניקה למבקשים 48 שעות נוספות על שלושת השבועות שחלפו מאז ניתן צו המניעה במעמד צד אחד, על מנת שיעבירו לידיה חומרים המבססים את טענותיהם נגד המיוחס להם.

כפי שנפסק לא אחת, ככלל אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם משתכנע בית המשפט כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור (רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308, 315 (2005) (להלן: עניין רשת); [][רע"א 1978/12]של פרוייקטים שיקומיים בע"מ ואח' נ' עיתון ידיעות אחרונות בע"מ (7.3.2012); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)).

במסקנה זו לא ראיתי מקום להתערב.

מטעמים אלו כולם, הבקשה נדחית ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע.

כהן הגיש תביעה שכנגד בגין הוצאת לשון הרע, על כך שביום 23.5.06 שלח הופמן מכתב לראש המועצה המקומית מבשרת ציון עם עותקים למזכיר המועצה, מנהל מחלקת החינוך ולמנהלות בתי ספר בישוב, בו כתב שלל טענות כנגד הנתבע, אשר לדברי הנתבע הינן חסרות בסיס ומהוות פירסום לשון הרע.

הנזק השני הנטען על ידי התובעים היה בגין השקעת זמן ועבודה מוגברים לצורך הקטנת הנזק, אשר בפירוט הפעולות שנעשו צויינו ביצוע פעולות למניעת נטישת תלמידים, הוצאות לאיתור ותיעוד הפרות הזכות וההוצאות המשפטיות (סעיף 28 לכתב התביעה).

אכן, יש מקרים שבהם ניתן לכמת את הנזק במדויק על בסיס ראיות ונתונים עובדתיים, תוך שימוש בחוות דעת של מומחים, שמאים וכיוצא באלה.

...

לפיכך, אני קובע כי אף אם היתה מוכחת כדבעי הירידה המספרית ברישום למחולה, עדין אין בכך כדי להוכיח כי מדובר בנזק הנובע מהפרת זכות היוצרים, אלא מדובר בהליך טבעי של מעבר לסטודיו מתחרה.

מן המקובץ, אני קובע כי במקרה דנן אין לפסוק את הסכום המירבי בגין כל הפרה, אולם היות שיש לגלם בפסיקת הפיצויים אף את הנזק שאינו ממוני (ע"א 4500/90 מאיר הרשקו נ' חיים אורבך, תק-על 95(1), 645, עמ' 654), אני מעמיד את הפיצוי על סך 15,000 ₪ בגין כל הפרה, ובסך הכל 30,000 ₪.

מצאנו, איפוא, שהכוונה לפגוע יכולה, עקרונית, להילמד מתוכן הפרסום עצמו.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 1 לחוק קובע מהי לשון הרע: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; השאלה האם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות הנ"ל, נבחנת עפ"י מבחן אובייקטיבי, דהיינו מהי המשמעות שהאדם הסביר היה מייחס לפירסום, תוך בחינת הפירסום בכללותו, במכלול הנסיבות שסבבו אותו וההקשר שבו נאמר, ולא רק בהסתמך על המילים המדויקות בהן נעשה שימוש בפירסום (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נגד אמנון דנקנר (2006) ("עניין בן גביר"); רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' 'כל הזמן' (2008)).

על אף שקללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים לעתים לבזותו ולהשפילו בפני הבריות, גישת הפסיקה היא שלא כל גידוף או קללה, יקימו עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, ויש לבחון את משמעות הפירסום מנקודת פרשנותו של האדם הסביר (עניין בן גביר, עמוד 31; אורי שנהר, דיני לשון הרע 131 – 132 (1997) ("להלן: "שנהר").

על אחת כמה וכמה, כאשר הביטוי "עבריינים" מופיע בצמוד לקללות הנוספות – "זבלים, אפסים, בני זונות". איש מהשומעים לא יעלה בדעתו כי הנתבע מתכוון בדבריו אלו לכך שבעברו של התובע הרשעות פליליות (לעניין ההבחנה בין עובדה לבין דיעה, ראה פרשת מיקי זוהר דלעיל) הדברים לא תועדו, לא פורסמו, ולא מצאו את דרכם לרשתות החברתיות.

התובע יישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, הבאתי בחשבון לעניין זה את סכום התביעה ואת העובדה שנדחתה במלואה, ומנגד את כל הנסיבות המתוארות לעיל ואת הסכמת הצדדים לפיה התביעה תוכרע על בסיס כתבי הטענות הראיות והסיכומים, וללא צורך בשמיעת העדים.

...

לאחר שעיינתי בסיכומי ב"כ המלומדים ושקלתי היטב בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לראות בביטויים מושא התביעה לשון הרע.

סוף דבר הביטויים מושא התביעה בהקשר בו נאמרו, ברגע של התלהטות יצרים בעת המתנה לכניסה לבריכה השכונתית, אינם חוצים את הגבול האסור, שכן באוזני המאזין הסביר אינם אלא גידופים וקללות רחוב.

תוצאת הדברים היא כי התביעה נדחית.