בא כוח הנאשם בחר לשזור, לכל אורך סיכומיו, התייחסויות בוטות, מזלזלות ובלתי מקובלות, כלפי הפרקליט אשר טיפל בתיק מטעם המאשימה, כלפי המישטרה ועדי התביעה.
התקפה אישית כנגד הפרקליט ותיאורו (לפי הסדר המופיע בסיכומים) כמי שלוקה "בבעיה בהבנת הנקרא", "לא קרא היטב את חומר הראיות", "לא באמת הבין מה רוצה לומר המומחה", "לא באמת יודע על מה הוא מדבר", "לא בקיא בחומר", "מדמיין לעצמו", "שתה בהנאה", "לא מבין את קרות התאונה", ועוד – חוטאים הם לחובות האתיקה המקצועית המוטלות על הסניגור המכובד.
סבורני, כי ההתבטאויות הקשות והפוגעניות שהסניגור השתמש בהן לאורך כל סיכומיו, מקומן לא יכירן במערכת משפטית מתוקנת, שבה מחויבים הצדדים לנהוג בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד בית המשפט, על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם הקשור בהליך השפוטי, גם אם קיימת מחלוקת בנושאים המקצועיים [וראו כללים 32 ו- 33 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986].
אסיים עניין זה בהבאת דברי בית המשפט העליון בעיניין על"ע 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ' הוועד המחוזי - לישכת עורכי הדין תל אביב (2001):
"חופש הביטוי כזכות יסוד אינו יכול לעמוד למערער. גם חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. הוא מוגבל על ידי חוקים שונים כגון חוק לשון הרע ולענייננו, חוק לישכת עורכי הדין והכללים שנקבעו על פיו. הוא מוגבל כאשר הוא מתנגש בערכים אחרים ובזכויות אחרות שבפניהם עליו לסגת בנסיבות מסויימות. יפים לענייננו הדברים שנאמרו על ידי בית משפט זה בהקשר דומה: 'נתחלף לו למערער בין חופש הדיבור שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אדם באשר הוא לבין דיבור חופשי ממשמעת וריסון עצמאיים שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא, ובמיוחד לפרקליט' ..".
אסתפק בכך ולא אוסיף.
ההגנה מבקשת – באמצעות המומחה מטעמה (ראו חוות הדעת נ/2) – להקיש על ענייננו מהמקרה שנידון בעיניין רע"פ 1355/12 שטיינברגר נ' מדינת ישראל (2012), שם נקבע זמן תגובה של 2.15 שניות.
...
מסכים אני עם טענת המאשימה כי דרך חישוב זמן זה היתה מרחיקת לכת לטובת הנאשם וכי בשחזור נכון ומדויק של התאונה – ניתן היה להגיע למסקנה שונה המצביעה על זמן ארוך יותר, אך, כפי שציין מומחה ההגנה ובצדק בחוות דעתו (נ/2, עמ' 10, סעיף 9.7), אין עומדת בפניי אפשרות מעשית ורצינית להתייחס לטענה זו המסתמכת על השערות, אמנם הגיוניות, אך נעדרות תשתית עובדתית מוכחת, כראוי במשפט פלילי.
לאור האמור, אני קובע כי התאונה נגרמה עקב ובגין רשלנותו של הנאשם אשר לא ראה את המנוחה חוצה את הכביש, לא שם לב אליה, לא נתן דעתו על המתרחש בסביבתו על אותו קטע כביש, לא חיפש את הולכי הרגל הנמצאים שם ולא נקט אמצעי זהירות ראויים כדי למנוע פגיעה בהם.
עוד אני קובע כי המנוחה לא התנהגה בצורה מפתיעה שהנאשם לא יכול היה לצפות מראש באופן סביר, וכי לרשות הנאשם עמדו מרווחי זמן ומרחק יותר מכפי שהיה נחוץ לו כדי למנוע את הפגיעה במנוחה, כך שיכול היה למנוע את התאונה אילו רק היה פוקח את עיניו ומבחין, מבעוד מועד, במנוחה.
לאור האמור, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסות לו בכתב האישום.
