תביעת לשון הרע נגד עיתונאי בגין פרסומים פוגעניים

הלכה פסוקה היא שכאשר מוגשת לבית המשפט תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, יש לבחון אותה בארבעה שלבים אשר נבנים האחד מן השני, ר' ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (פורסם בנבו, 22.07.2015): "את בחינת השאלה אם פירסום פלוני מהוה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פירסום" במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהוה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ובשים לב לקביעותינו להלן בדבר מידת העניין הצבורי שבפרסום (וראו פסקה 12 לעיל).

לעניינו ר' גם דברי השופטת גולומב ת"א (שלום נצ') 12833-03-09 חוד'יפה עאטף דראושה נ' חברת כל אל-ערב בע"מ (פורסם בנבו, 27.01.2014): "בית המשפט איננו משמש 'עורך על' של עיתונים, וכל עוד העריכה איננה מעוותת את המציאות כפי שהיא ידועה אותה עת למפרסם, ואיננה יוצרת ביטוי מסולף ופוגעני שלה, אין הדין מקים חבות בלשון הרע בגין בחירות עריכתיות." ר' גם תא"מ (שלום ק"ג) 22256-12-16 אבירם דהרי נ' דוד אוחיון (פורסם בנבו, 02.07.2017).

בהקשר לאמור, ר' דברי מותב זה ב-ת"א (שלום ת"א) 55311-03-16 טל יוז גילבוע נ' עמרי ווייל (פורסם בנבו, 21.05.2019) "יש בפירסום ביטוי באמצעות סאטירה/ הומור, כנגד עמדתה של התובעת בעיניין צריכת בשר. אין המדובר בפירסום מבזה אלא הבעת דיעה בנושא צבורי שבמחלוקת [ראה ד"נ 9/77 חברת החשמל  לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ (פורסם בנבו)]. דו שיח כזה, שעיקרו הבעת דיעות מנוגדות על נושא צבורי שבמחלוקת, עומד במסגרת חופש הביטוי ואין בו, בשים לב למבחנים ולקריטריונים שצוינו לעיל, משום לשון הרע". במקרה דנן, כפי שיוצג בפרק הדן בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התמיכה של התובעת בכנס היא אמת, והסגנון בו בחרו הנתבעים לתאר את התמיכה, הוא בגבולות הסביר.

עם זאת, התובעת כלל לא תבעה את הנתבעים בשל דברי השרה רגב (ר' סע' 29 לסיכומיה התשובה: "התביעה בגין פרסומים אלה הוגשה הדברים שנכתבו בפרסומים על-ידי העתון ולא מפי השרה: דברי העיתונאי אשר באו להסביר את הקשר דברי השרה..").

...

התובעת טענה כי לא הייתה מביעה תמיכה באירוע שנערך לכבודו של גטאס, שהרי מדובר בעבריין מורשע.

" דין טענת הנתבעים כי מדובר בהבעת דעה, להידחות.

יחד עם זאת, ובהתאם לאמור, בכל הקשור לכותרות, נחה דעתי כי מדובר בפרסום מותר, וזאת לאור חופש הביטוי שיש לעורך העיתון.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל נחה דעתי לדחות את התביעה על מרכיביה.

בזהירות המתבקשת אומר כי מעיון בנספחי כתב ההגנה נראה כי התובע עסוק בהגשת תביעות לשון הרע נגד הנתבעת 3 וכתבים בעתון בגין כתבות שפרסמו אודותיו.

סבורני כי דרך עריכת הכתבה בעניינינו כלל אינה מתקרבת אל גבולות המעטפת של מיתחם סבירות עתונאי בנוגע לעריכה והיא בהחלט עונה לקריטריון של "עריכה מקצועית סבירה". למעלה מן הצורך, אדרש לגופם של דברים ואעיר - תמונתו של דואק גדולה אך אינה פוגענית, או בלתי מכובדת, או מוצאת מהקשרה, או עלולה להביא בדרך כלשהיא לסילוף של המציאות; גודל הכותרת הראשית סביר, גם ביחס לגודל הכתבה, גם ביחס לכותרות אחרות במקומונים, לרבות במקומונים של הצדדים (לדוגמא, כתבה שפורסמה בעתון של הנתבעים, ביחס להרינג, בהקשר שלילי, פחות מחודשיים לפני פירסום הכתבה נשוא תביעה זו (נספח 12 לתצהיר דואק)); גודל המיקום שהוקדש ל"תגובות" הנו סביר, הן כשלעצמו, הן ביחס לגודל הכתבה; גם גודל הכתבה הוא סביר.

...

גם טענת התובע לפיה בשל גודל הכתבה וכותרתה היא אינה עומדת בדרישת המידתיות ותום הלב – דינה להידחות.

סבורני כי דרך עריכת הכתבה בענייננו כלל אינה מתקרבת אל גבולות המעטפת של מתחם סבירות עיתונאי בנוגע לעריכה והיא בהחלט עונה לקריטריון של "עריכה מקצועית סבירה". למעלה מן הצורך, אדרש לגופם של דברים ואעיר - תמונתו של דואק גדולה אך אינה פוגענית, או בלתי מכובדת, או מוצאת מהקשרה, או עלולה להביא בדרך כלשהי לסילוף של המציאות; גודל הכותרת הראשית סביר, גם ביחס לגודל הכתבה, גם ביחס לכותרות אחרות במקומונים, לרבות במקומונים של הצדדים (לדוגמא, כתבה שפורסמה בעיתון של הנתבעים, ביחס להרינג, בהקשר שלילי, פחות מחודשיים לפני פרסום הכתבה נשוא תביעה זו (נספח 12 לתצהיר דואק)); גודל המיקום שהוקדש ל"תגובות" הינו סביר, הן כשלעצמו, הן ביחס לגודל הכתבה; גם גודל הכתבה הוא סביר.

סוף דבר לאור כל האמור, לא קמה לנתבעים חבות מכוח החוק בגין פרסום הכתבה והתביעה נדחית.

זכות, ממנה נגזרת חובתם של העיתונאים לשמור על כללי חוק איסור לשון הרע, והזכות של מי שניפגע לתבוע, כאשר פורסמו נגדו דברי לשון הרע, שלא בתום לב. יחד עם זאת, הזכיר בית המשפט כי חופש העיתונות, ובלבו הבקורת העיתונאית על נבחרי ציבור, היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

לאחר שקבע כי אין בפירסום משום לשון הרע, דחה בית המשפט הנכבד את התביעה.

בית המשפט העליון כתב עליו, באותו הליך, כהאי לישנא: "בטרם סיום, לא ניתן להיתעלם מהלשון המשתלחת והבוטה של הבקשה, הן כלפי המשיבים והן כלפי בית המשפט המחוזי הנכבד. דבר זה אינו ראוי, גם אם מדובר לכאורה במהלך רטורי בעקרו שמטרתו היתה להמחיש את עמדת המבקש. ניתן להבין ללבו של המבקש ולתחושותיו נוכח הפרסומים ופסקי הדין שניתנו בעיניינו, אך גם לרקע זה יש לצפות שכל אדם, קל וחומר נבחר ציבור הממלא תפקיד בכיר, יתנסח במתינות הראויה להליך משפטי, ובכלל. חומרה מיוחדת נודעת לדבר, לאחר שאף בית המשפט המחוזי העיר לעניין ניסוחיו המבישים והפוגעניים של המבקש (החלטה מיום 28.6.2016), עד כי מצא לנכון למחוק חלקים מבקשת רשות העירעור שהגיש" (רעא 7535/16 דהרי נ' לדרמן (26.12.16)).

...

אולם, סברתי שלא יהיה זה מן ההגינות כלפי המבקש עצמו, להטריחו לשווא כאשר, לאחר עיון, הוברר שדין הבקשה להידחות לגופה.

לפיכך, המבקש ישלם הוצאות הליך זה לאוצר המדינה בסך של 2000 ₪.

התוצאה: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

הנתבעים הדגישו בתצהיריהם כי משענייננו בתביעת לשון הרע נגד עתון בגין כתבה שפורסמה, מוטל על התובעת נטל מוגבר להוכחת טענותיה ונזקיה, ולו בשל הצורך שלא לפגוע בחופש הביטוי.

השאלה היא אם כן - האם הביטוי "כלא" נתפס כמשפיל, מבזה או פוגעני בהתאם לסטאנדארט אובייקטיבי של האדם הסביר? לעניות דעתי ומקריאת הידיעה לגופה על ידי קורא סביר, מובן שמדובר במעצר של חשודה, לצורכי חקירה.

...

לאור המפורט לעיל ובהיעדר נזק קונקרטי ובהינתן מסקנתי לעיל, כי בפרסום מושא התביעה כאן לא מתקיים לשון הרע על פי החוק, לא מצאתי כי התובעת זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש ודין טענתה זו להידחות.

סבורני כי יש בידיעה כזו עניין לציבור הקוראים של השבועון ובבחינת מעין follow up עיתונאי מתבקש.

סוף דבר התביעה נדחית.

לטענת התובעים הם הגישו את תביעתם במהלך שנת 2018 נגד הנתבע בגין פירסום דיבתי חמור ופוגעני שפירסם אודותם בחשבון הטוויטר שבבעלותו.

התובעים הגישו נגד הנתבע, שהנו עתונאי, תביעת לשון הרע, בגין כתבה ששודרה ביום 15.11.17 במסגרת תכנית התחקירים "שטח הפקר" בערוץ "כאן" כאשר בתביעה נטען באופן כללי למדי כי בכתבה הועלו טענות פוגעות כנגד היתנהלות העמותה, בדבר היתנהלותה פסולה כלפי נשים, היתנהלות שגרמה בין היתר לכך שחלק מחברי הארגון ניתקו קשר עם משפחתם, וכן על ענישת חברים בגין חריגה מתקנון העמותה.

הגנת "העיתונות האחראית" לטענת הנתבע, גם אם יש בפרסומים משום לשון הרע, הרי שעומדות לו ההגנות של "אמת הפירסום", שיסודה בסעיף 14 לחוק, ושל "העיתונות האחראית", שיסודה בסעיף 15(2) לחוק, כפי שהוגדרה בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו, מיום 18.9.2014) (להלן: "דיון נוסף אילנה דיין").

...

משהגעתי למסקנה לפיה עומדת לנתבע הגנת "עיתונות אחראית" לא מצאתי לדון בשאלה האם מתקיימת הגנת אמת הפרסום.

לפיכך הנני דוחה את התביעה גם לאור מסקנתי לפיה הנתבע הוכיח כי הוא זכאי להגנה של "עיתונות אחראית" בעניין הפרסומים נשוא התביעה.

הנתבעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך 45,000 ₪.