תביעת לשון הרע נגד עיתון מקומי ונושאי משרה

התביעה הראשונה נגד העתון בת"א  62989-02-15 מועצה איזורית באר טוביה נ' המקור עתון מקומי ואח', שנידונה לפני כבוד השופט יהודה ליבליין בבית משפט השלום באשדוד, נדחתה התביעה ונקבעה כי בפירסום  שנידון בכתב התביעה לא היה פירסום לשון הרע נגד התובעת אלא דברי ביקורת.

לסיכום, אין מחלוקת כי החוק מאפשר לנושאי משרה ציבורית לתבוע בעילה של לשון הרע, ואף לתאגיד צבורי מסורה זכות תביעה מכוח החוק.

כך בעיניין חשיפת הסכם ההיתקשרות עם היועץ המשפטי למועצה, פנייה שלה השיב מר אביבי, כי לאור מכתבו של עו"ד הדר מימון, היועץ המשפטי הוא נימנע מלמסור את המידע (מידע שנימסר בהמשך), הרי לאחר שמר עמר פנה בעיניין למשרד הפנים, כתב לו עו"ד מימון ביום 24.8.15, בהודעת מייל: "בראש ובראשונה, להזכירך, נוכח הנוהג לפרסם ידיעות שקריות לחלוטין ביחס למועצה, תלויות ועומדות כנגדך נכון להיום, באופן אישי, שתי תביעות בגין לשון הרע. עיסוקך בנושא יש בו כדי לעורר את החשד שמא הנך פועל בכובע העיתונאי להלך גם עלי איימים נוכח התביעה שמנהלת המוצעה כנגדך וכנגד העתון על הוצאת לשון הרע כנגדה." דברים דומים כתב עו"ד הדר מימון גם במכתבו למר עמר מיום 6.5.15, בעיניין ייצוג על ידי משרד עורכי דין גרנות.

...

לפיכך, מצאתי מקום בתביעה דנן, לו הייתי נדרשת לפסיקת נזק, לקבוע, כי הסעד העיקרי כלל לא הוכח או הוכח באופן מינימלי ביותר ולכן אין לפסוק פיצוי בגינו ולו הייתי נדרשת לפיצוי ללא הוכחת נזק, הרי שלאור הימנעותה של התובעת להוכיח את הסעד העיקרי, מתבקשת ממילא המסקנה, כי הפגיעה העיקרית היתה בנבחרי הציבור והייתי פוסקת לתובעת פיצוי אפסי.

מסקנה זו מתבקשת גם לאור העובדה שהכתבה כללה טענות נוספות, בלתי מחמיאות לא פחות כלפי התובעת, כשבעיניי, לא ניתן לראות דווקא בטענות כאן כטענות שבגינן נגרם נזק משמעותי לתובעת ואילו בגין יתר הטענות כלל לא נגרם נזק, או הן נכונות, כך שממילא שמה הטוב של התובעת כך שדווקא פרסום זה יגרום לו נזק, מוטל בספק.

סוף דבר, התביעה נדחית.

ביום 8.10.2014, התפרסמה בעתון כתבה, אשר עוסקת בהסכם לחלוקת הכנסות בין המועצה האזורית באר טוביה לבין עריית קריית מלאכי, ועל ההסכמות ראשוניות שהתגבשו לכאורה לחלוקת הכנסות בין המועצה האזורית באר טוביה לבין המועצה המקומית בני עי"ש. לטענת המועצה האזורית באר טוביה, חלק ניכר מן האמור בכתבה איננו אמת, והפרסומים בכתבה עולים כדי לשון הרע כלפי המועצה.

בעיניין זה נפסק ברע"א 546/09 לוח שלוש פלוס בע"מ נ' עריית רחובות (19.5.2009), כי גם מועצה אזורית המאוגדת בהתאם לסעיף 7 לפקודת העיריות [נוסח חדש], הנה "תאגיד" לצורך החוק, שכן "החוק מאפשר כיום מצד אחד, באופן מפורש, לנושאי משרה ציבורית לתבוע בעילה של לשון הרע, ואף לתאגיד צבורי כאמור, ומנגד, במסגרת האיזונים הקיימים בחוק ובפסיקה, הקף ההגנה הניתן לגורמים אלה מושפע ממעמדם, מתפקידם ומחשיבותו של חופש הביטוי בספירה הציבורית. יש מקום לסברה כי מערכת איזונים כזו, שבה מצד אחד אין שלילה גורפת של ההגנה על שמם הטוב של אנשי ציבור וגופים צבוריים ומצד שני קיימת היתחשבות במעמדם המיוחד ביישום החוק, היא גם ההסדר החקיקתי הראוי בעיניין." לגופה של מחלוקת, השאלה אם ביטוי מסוים או דברים שנאמרו מהוים לשון הרע, נבחנת בהתאם לפסיקת בתי המשפט על בסיס מבחן אובייקטיבי "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפירסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפירסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 (2002))(ההדגשה שלי – י.ל).

המועצה לא הראתה שהגישה תביעת לשון הרע נגד מר גארלה, והיא אף לא זימנה אותו לעדות על מנת לעמת אותו עם הדברים "החמורים" שיוחסו לה במכתבו למנכ"ל משרד הפנים.

...

אלמלא הוצגו ראיות שעל בסיסן הגעתי למסקנה, כי יש אמת בעיקרי הדברים, אזי ספק אם הנתבעים היו זכאים להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.

סוף דבר לא מצאתי ממש בתביעה, ובהתאם היא נדחית.

בשים לב לעובדה, שהנתבעים עמדו בפני סיכון בסכום של 250,000 ₪, ולאור התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין, אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

המשיבה, עריית רחובות, הגישה תביעת לשון הרע נגד המבקשים בגין פרסומים שהוצגו בעתון מקומי שהוצא לאור על ידי המבקשת 1 (להלן: המבקשת).

החוק מאפשר כיום מצד אחד, באופן מפורש, לנושאי משרה ציבורית לתבוע בעילה של לשון הרע, ואף לתאגיד צבורי כאמור, ומנגד, במסגרת האיזונים הקיימים בחוק ובפסיקה, הקף ההגנה הניתן לגורמים אלה מושפע ממעמדם, מתפקידם ומחשיבותו של חופש הביטוי בספירה הציבורית.

...

אשר לטענת המבקשים כי טענות המשיבה נוגעות רובן ככולן לכתבות העוסקות בראש העיר ולא בעירייה עצמה, סבר בית המשפט המחוזי כי דין הטענה להתברר במסגרת הדיון בתביעה לגופה ולא במסגרת בקשה לדחייה על הסף.

דין הבקשה להידחות.

הטענות שמעלים המבקשים נוגעות בעיקרן לדין הרצוי לשיטתם, אלא שהדין הקיים מביא למסקנה שונה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

במכתב נרשמו הדברים הבאים, שלטענת מר אביבי הם מהוים "לשון הרע" (ראו המכתב מוצג ת/1 בתיק המוצגים של התובע): "אתה מיתעלם מהחוק בצורה גסה" "הנאמנות שלך לעוזרת שלך גרמה לך לעיוורון מוחלט בנוגע למילוי תפקידך ומעלה ספקות האם העיוורון הזה מאפשר לך להשאר בתפקידך" "התנהלותך בנוגע לתמר ממן, גורמת לביזוי תפקיד ראש המועצה, לפגיעה אנושה בתדמית המועצה והופכת אותנו, נבחרי הציבור ללעג בקרב התושבים" "לאורך השנים היה לכולנו, נבחרי ציבור ותושבים, כבוד גדול להיות חלק מהמועצה האזורית באר טוביה. בהתנהלות המביכה והמשפילה שלך אל מול העוזרת שלך, תוך התרפסות הגורמת לך בעיני הציבור לבושה וכלימה, גם אנחנו נפגעים קשות. הציבור שלח אותך ואותנו לשרת אותו, בנתיים, אתה משרת את העוזרת שלך, ואת זה, אדוני ראש המועצה, אני מתכוון לעצור כבר בישיבת המליאה הקרובה." (ההדגשה הוספה על מנת למקד את הדיון באמירות שלגישת התובע מהוות לשון הרע – י.ל.) לאור פירסום המכתב, ביום 10.3.2020 שלח בא כוחו של מר אביבי למר בוקובזה מכתב התראה לפני הגשת תביעה, ובו נדרשה הודעת היתנצלות.

עוד נכתב, כי ככל שלא תיכתב הודעת היתנצלות, אזי תוגש תביעת לשון הרע כנגדו (ראו מוצג ת/3 בתיק המוצגים של התובע).

בעוד שמר אביבי טוען כי הוא פוטר בשל טענתו שמר בוקובזה חותר תחתיו, לרבות באמצעות ביצוע פרסומים מכפישים בעתון מקומי בו משמש אחיו של מר בוקובזה כעורך ראשי (ראו סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית של מר אביבי), הרי שלטענת מר בוקובזה, הוא פוטר לאחר שנזף בעוזרת האישית של מר אביבי, הגב' תמר ממן, שאליה מתייחס המכתב בהרחבה.

" (ההדגשה שלי - י.ל) עוד נקבע, כי חשיבותו של חופש הביטוי מקבלת משנה חשיבות מקום בו הביטוי המדובר עוסק בעיניין צבורי, הקשור לתפקיד הצבורי אותו נושא האדם כלפיו הופנו האמירות, שנטען כי הן לשון הרע.

...

ויובהר, אף שלגישתי הדברים שנכתבו על-ידי מר בוקובזה אינם מהווים "לשון הרע", אינני רואה בעצם הגשת התביעה משום ניסיון להשתיק את מר בוקובזה, ושוכנעתי מדבריו של מר אביבי כי חווה פגיעה מן הדברים שנאמרו על-ידי סגנו.

בהתאם, גם אם נטל השכנוע היה מוטל על מר בוקובזה, בהתאם לכלל בדבר "הודאה והדחה", עדיין התוצאה היתה זהה, והתביעה היתה נדחית, היות שאין מדובר ב"לשון הרע".

סוף דבר התביעה נדחית.

לפניי תביעה לפצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בגין פירסום ידיעה בשבועון מקומי.

ביום 18/02/18 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן בעילת לשון הרע, בהליך שניפתח בבית משפט השלום בפתח תקווה (להלן: "התביעה כאן") כנגד שלושת הנתבעים - הנתבעת מס' 1 היא החברה המוציאה לאור של השבועון, הנתבע מס' 2 הוא העורך הראשי ומנכ"ל השבועון (להלן: "העורך"), והנתבעת מס' 3 היא העיתונאית שכתבה את הידיעה (להלן: "הכתבת").

ככלל, כתב תביעה מראה עילה על פי חוק איסור לשון הרע, אם הוא מצביע על כך שנעשה "פירסום" לאדם אחד או יותר זולת הנפגע, שהפירסום מהוה "לשון הרע" על התובע ושהנתבע נושא באחריות ל"פירסום".

   (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;    (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו;    (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות  אדם  בשל  גזעו,   מוצאו,   דתו,  מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

...

לאור המפורט לעיל ובהיעדר נזק קונקרטי ובהינתן מסקנתי לעיל, כי בפרסום מושא התביעה כאן לא מתקיים לשון הרע על פי החוק, לא מצאתי כי התובעת זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש ודין טענתה זו להידחות.

סבורני כי יש בידיעה כזו עניין לציבור הקוראים של השבועון ובבחינת מעין follow up עיתונאי מתבקש.

סוף דבר התביעה נדחית.