תביעת לשון הרע נגד מעריב

  הנתבעת 1 הנה המוציאה לאור של עתון "מעריב השבוע" המופץ במהדורה מודפסת וגם באנטרנט, יחד עם יתר הנתבעים, המשמשים כעורכי העתון, הוציאו דיבתו של התובע רעה, בכתבה שנכתבה ע"י הנתבע 2 (להלן: הכתב) ופורסמה בעתון ביום 13.9.14 (להלן: הכתבה).

די בתאור כללי נכון ומאוזן של ההליך המשפטי וטענות הצדדים זה כלפי זה, כאשר צויין בכתבה כי גם התובע והאתר הגישו תביעת לשון הרע נגד זילברשלג בשל ההאשמות שהטיח בהם בתקשורת, ובפירסום הכחשת התובע, בשמו ובשם האתר, את טענות זילברשלג ואת תצהיר פוברסקי.

...

לפיכך, אני קובעת כי גם עיון במסמכים נוספים בתיק זילברשלג, לא היה משנה את התמונה כפי שפורסמה בכתבה, ולא היה בה להביא למסקנה כי האמור בתצהירו אינו אמין.

לפיכך אני קובעת כי החלקים בכתבה שיש בהם ציטוטים מתצהיר פוברסקי הם בגדר פרסומים מותרים לפי סעיף 13(7) לחוק.

לפיכך אני דוחה את התביעה.

עדות הגב' הלן גלבר (עמ' 8 לפרוטוקול החקירה מיום 22/9/14) אשר הגישה בעבר אף היא תביעת לשון הרע נגד הנתבעים בגין פירסום אחר בעיניינה, ממנה עולה כי במהלך הליכי הגישור הבינה כי הפירסום המכפיש לא נעשה על-ידי הנתבעים, אין בה כדי להועיל להם.

כך אמר אבי הלוי על צילקר מתוך "זמן דרום" מרשת "מעריב" 26.3.04 מתוך "המקומון" 3.10.03"

...

באשר להצגת התובע כמי שמבקש להטעות את ציבור בוחריו, מנכס לעצמו הצלחות לא לו, הצגתו כצעיר משועמם הסובל משיגעון גדלות, הרי שהקביעות העובדתיות והמסקנות המשפטיות הנובעות ממסר זהה ומביטויים דומים בפרסום השלישי (ראו עמ' 23-26 לפסק-הדין מיום 11/5/15) אשר אושרו על-ידי כב' בית המשפט המחוזי, תקפים אף לתוכן הכרוז ולביטויים בהם נעשה שימוש בו ואין צורך להוסיף על הנאמר שם. אי לכך, עומדת לנתבעים הגנה של "אמת בפרסום" בהתאם לסעיף 14 לחוק ולפיכך דין התביעה בכל הנוגע לפרסום הכרוז להידחות.

לסיכום, בהיות תוכן הכרוז פרסום מוגן על-פי החוק, דין התביעה בעניינו להידחות וכך אני מורה.

לאור הערת כב' בית המשפט המחוזי לעניין פסיקת ההוצאות, ישלם התובע לנתבעים את הוצאותיהם לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 17,000 ₪ כולל מע"מ. זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

ברקע הבקשה, סיכסוך ארוך המתנהל בין הצדדים שנים ארוכות, שבמהלכו הוגשה על-ידי המשיב תביעת לשון הרע נגד המבקש, ראש עריית קריית גת (יצוין כי התביעה הוגשה גם נגד עריית קריית גת, היא המשיבה 2).

במצב דברים זה, ובהתאם להלכה הפסוקה בנידון, החלטתו של בית המשפט המחוזי היא פסק דין חלקי, אשר תקיפתו היא בדרך של ערעור בזכות לבית משפט זה (ראו: ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466 (1977); בש"א 6184/02 ניסים נ' מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ, פסקה 5 (26.8.2002)).

...

לאחר העיון, אף אני סבורה כי למבקש עומדת זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, כמפורט להלן.

סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל, סיווגו של ההליך שבכותרת ישונה מבקשת רשות ערעור לערעור בזכות.

המזכירות תשנה אפוא את סיווג ההליך, ותצרף את החלטתי זו להליך שייפתח.

רקע הדברים ביום 7.1.2021 פירסם המבקש, שמכהן כיום כשר התרבות והספורט ואז כיהן כחבר כנסת, את הפירסום הבא ברשת החברתית ״טויטר״: "שאלה שמטרידה אותי: מה יותר חמור ופוגע בדמוקרטיה? הסתערות אלימה של אזרחים אמריקאים על ביניין הקפיטול בוושינגטון או הסתערות אלימה של אזרחים ישראלים על בית רה"מ בירושלים? אובייקטיביות היא תכונה חשובה, אני מציע לתקשורת וליריבים הפוליטיים שלנו לנסות ולאמץ אותה מדי פעם". בהמשך לכך, פנה עתון ״מעריב״ לקבל את תגובת המשיבה, תנועת מחאה אשר על-פי הנטען נטלה חלק מרכזי באירגון ההפגנות בסמוך לביתו של ראש הממשלה ואשר להפגנותיה כיוון המבקש את פירסומו.

בעקבות דברים אלו, הגיש המבקש לבית משפט השלום בפתח תקווה תביעת לשון הרע נגד המשיבה, אשר נדחתה ביום 23.3.2022 (ת״א 24312-01-21; השופטת נ׳ מימון שעשוע).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כפי שפורט לעיל, בית המשפט בחן את פרסום המשיבה בהתאם לאמות המידה והמבחנים שהותוו לעניין זה בפסיקה לאורך השנים, והגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה הקונקרטי פרסום המשיבה חוסה תחת הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, והשוללת את אחריותה לפרסום לשון הרע.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

עניינה של תביעה זו בטענת התובע לפיה אותה ידיעה בעתון מעריב כוללת לשון הרע על התובע.

גם אם סדובסקי לא עסק בהשמצות של א.ק., כנטען בציטוט מפיו של עו"ד לוינטל, הרי שבנסיבות העניין, אין בכך כדי להצדיק את קבלת התביעה, בין היתר, לאור הנימוקים הבאים: (1) הקביעות ביחס לסדובסקי בפסק הדין הן משמעותיות ומחווירות לעומת הטענה הכללית שעסק בהשמצת א.ק.; (2) לא נאמר בפירסום מה טיב ההשמצה; (3) בנגוד לנטען על ידי סדובסקי, בפירסום לא נכתב שמה המלא אלא ראשי התיבות של שמה – א.ק.; (4) מכתבי הטענות עלה כי סדובסקי הגיש תביעת לשון הרע כנגד עו"ד לוינטל שעל פי טענת הנתבעים נדחתה על הסף.

...

אינני מקבל טענה זו ממספר טעמים: (1) בכתב ההגנה נטען באופן כללי לפרסום מותר "ע"פ ס' 13 לחוק" (סעיף 5 לכתב ההגנה); (2) אמנם בסעיף 11 לכתב ההגנה מצוטט סעיף 13(5) לחוק אך מיד לאחר מכן נכתב: "הנתבעת תטען כי הפרסום נאמן לפסק הדין, ועל כן חוסה תחת הגנת פרסום מותר"; (3) ברור שסעיף 13(5), כשלעצמו, אינו רלבנטי, גם לשיטת סדובסקי, שכן הוא עוסק ב: "פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". בענייננו, הנתבעים כלל לא טענו שהם בגדר בעל דין או עד בהליך; (4) חלק ניכר מכתב ההגנה עוסק בהפניה לקביעות בפסק הדין שמוכיחות, לטענת הנתבעים, שאין ממש בטענות סדובסקי; (5) סדובסקי עצמו טען בכתב התשובה לכתב ההגנה שהוא עומד על "דין וחשבון הוגן על מה שנאמר" – כלומר, סדובסקי עצמו הבין ואישר שזו ההגנה הרלבנטית.

כעולה מהקביעות בפסק הדין סדובסקי סבר שהרוצחים האמיתיים היא מי מבין חברותיה וחבריה של תאיר ז"ל; סדובסקי הפיץ את "תאוריית החברות" בספר שכתב ובסרט שיצר; סדובסקי העלה חשדות פרטניים כלפי לחיאני; סדובסקי פרסם "חידת היגיון" עם שאלה רטורית שהתשובה מובילה למסקנה שלחיאני מעורבת ברצח; סדובסקי שיתף פוסט שבו יוחסה ללחיאני האשמה ברצח; סדובסקי סבר שיש כנגד לחיאני מספיק ראיות להרשעה; סדובסקי הזהיר שלא להאמין ללחיאני ושהיא שקרנית מקוצענית וככל שיחקרו אותה ויאיימו עליה בכליאה, האמת תתגלה.

עם זאת אציין שהעובדה שהנתבעים ריככו את נוסח הפרסום מי לאחר פניית סדובסקי מלמדת שהנתבעים היו קשובים לטענותיו ופעלו בתום לב. התוצאה לאור כל האמור, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 9,000 ₪.